מה לעשות כשהילד מאיים בהתאבדות?

כשילד אומר שהוא רוצה להתאבד, או מנסה לאיים בהתאבדות, חשוב להבין תחילה את המשמעות האמיתית של המושג "התאבדות" עבורו. ישנם ילדים שעבורם מדובר בדרך לבטא תסכול עמוק או לקבל תשומת לב, ולכן הצעד הראשון הוא בירור מעמיק של מה באמת עומד מאחורי האיום.

לדוגמה, ילד שאומר "אני אקפוץ מהחלון", לא בהכרח מתכוון לבצע זאת, ייתכן שהוא ממתין לתגובה מסוימת מהסביבה. הדבר הראשון שצריך לעשות במצב כזה הוא למנוע פיזית את האפשרות לפגיעה, כלומר, לסגור את החלון או להרחיק אותו מאזור הסכנה. אבל זה לא מספיק - אחרי שמונעים את האפשרות הפיזית, חייבים להבין מה גרם לילד להגיע למצב כזה.

איך נכון לדבר עם ילד שרוצה להתאבד?

גישה אחת שאינה מומלצת היא להתחיל לשאול את הילד למה הוא רוצה להתאבד, מה ייצא לו מזה, או מה היתרונות בהתאבדות מבחינתו. הסיבה לכך היא ששאלות כאלו עלולות דווקא לחזק את הסיבה שהילד חושב עליה, וליצור אצלו תהליך חשיבה חיובי לגבי התאבדות.

הגישה הנכונה על פי אליעד כהן היא קודם כל לנטרל את הסכנה המיידית, ואז להתמקד במה שגרם לו לרצות להתאבד. כלומר, להבין מה היה הטריגר שהוביל אותו לאיום או למחשבה כזו ולנטרל את הגורם. למשל, אם הילד חש מתוסכל מאוד מכיוון שלא קיבל משהו שהוא רצה, יש לנסות להרגיע אותו או לספק לו פתרון מיידי שיעזור לו להתמודד עם התסכול הראשוני.

מה באמת מסתתר מאחורי הרצון להתאבד אצל ילדים?

אליעד כהן מסביר כי בדרך כלל כשילד מגיע לאיום בהתאבדות, זה קורה אחרי שהוא חווה מצוקה עמוקה ומתמשכת. בדרך כלל, הילד מתרגל לקבל את מה שהוא רוצה כשהוא צעיר מאוד, והחינוך שלו נוטה להעניק לו תחושה ש"רע" זה כאשר דברים קורים בניגוד לרצונו. כשהילד מתבגר, המציאות מתחילה להציג לו מצבים שבהם הוא לא יכול לקבל כל דבר שהוא רוצה, מה שיוצר אצלו תסכול גדול מאוד. התסכול הופך לבלתי נסבל, משום שהוא לא יודע כיצד להתמודד עם רצון שנחסם או לא מתממש.

התוצאה של מצב כזה היא שהילד חש שהוא מוכרח לברוח מהמציאות הזאת, והוא מתחיל לחשוב על התאבדות כדרך בריחה מוחלטת מהסבל.

כיצד למנוע מראש מצבים שבהם הילד רוצה להתאבד?

הפתרון האמיתי למניעת מצבים כאלה הוא ללמד את הילד להתייחס באופן אחר למצבים שבהם המציאות לא תואמת את רצונו. במקום ללמד את הילד שכל פעם שמשהו לא מתרחש כפי שהוא רוצה מדובר ב"רע", יש ללמד אותו להתמודד עם המציאות ולשנות את הרצון שלו במקום את המציאות עצמה.

יש שתי גישות להתמודדות עם מצב בו הילד אינו רוצה לעשות דבר כלשהו, כמו להכין שיעורי בית:

• הגישה השלילית - להכריח אותו לעשות את הדבר בניגוד לרצונו. זו גישה פחות יעילה מכיוון שהיא גורמת לילד להרגיש כפוי ומושפל, והוא לא לומד כיצד לשנות את התפיסה שלו.
• הגישה החיובית - להסביר לילד שהוא לא חייב לעשות את הפעולה, אבל כדאי שיבין מדוע הוא מתנגד לה. גישה זו מאפשרת לילד להרגיש שיש לו בחירה ושליטה במצב, ומעודדת אותו לשנות את רצונו מרצונו החופשי.

אליעד ממליץ על הגישה החיובית שבה הילד לא מרגיש שהוריו מנסים לקחת ממנו משהו או לכפות עליו דבר, אלא מאפשרים לו לבחור בעצמו מתוך הבנה והסבר.

איך ליישם את הגישה החיובית עם הילד בפועל?

כאשר הילד מסרב לעשות משהו (למשל להתקלח), במקום להכריח אותו, ההורה יכול להגיד לו: "אתה לא חייב להתקלח. אני רק רוצה שתסביר לי למה אתה לא רוצה להתקלח, כדי שאוכל להבין את הבחירה שלך טוב יותר." בדרך זו הילד לא יחווה התנגדות חזקה מצד ההורה, אלא דווקא ירגיש שמעניקים לו אפשרות בחירה אמיתית, וזה יסייע לו ללמוד כיצד להתמודד עם מצבים שבהם המציאות אינה מתיישבת עם הרצונות שלו.

בסיכומו של דבר, כדי למנוע מחשבות ואיומים על התאבדות אצל ילדים, אליעד כהן ממליץ ללמד את הילדים להתמודד בצורה חיובית עם מציאות שאינה תמיד רצויה, במקום להקנות להם הרגל של תסכול עמוק כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים. הוא מדגיש שהדבר החשוב ביותר הוא שההורה עצמו יישם את החשיבה הזאת גם על עצמו, וכך הוא יוכל להעביר לילד את ההבנה שאין חובה שהמציאות תהיה תמיד לפי רצוננו, ושאפשר לשנות את הרצון שלנו ולא את המציאות.