מהי שיטת השכנוע המשפטית של אליעד כהן לגבי נטל ההוכחה?

ההרצאה של אליעד כהן עוסקת בשימוש בטכניקות רטוריות ובסוגיית נטל ההוכחה, תוך דגש על המקרה המשפטי של בנימין נתניהו, שבו ישנן עתירות המבקשות למנוע ממנו להקים ממשלה עקב כתבי אישום נגדו. אליעד מסביר את הקונספט של נטל ההוכחה ומדגים כיצד הוא משמש ככלי אסטרטגי בדיונים ובמערכות משפטיות, במיוחד כאשר יש ספקות לגבי החוק והחלטות עתידיות.

מהו נטל ההוכחה ומדוע הוא קריטי במשפט?

נטל ההוכחה הוא העיקרון לפיו צד אחד בדיון משפטי או וויכוח צריך להוכיח את טענותיו. דוגמה שהובאה בהרצאה היא מקרה שבו אדם טוען כי הארנק שביד אדם אחר הוא שלו. על פי הכללים המשפטיים, מי שטוען טענה צריך להוכיח אותה. כלומר, אם אדם טוען שהארנק שייך לו, עליו להוכיח זאת, ולא לאדם שמחזיק בארנק להוכיח אחרת.

כיצד נטל ההוכחה מתקשר למקרה של נתניהו?

כשההגשה לבית המשפט מבקשת למנוע מנתניהו להקים ממשלה בגלל כתבי אישום, השאלה המרכזית היא מי נושא בנטל ההוכחה: האם על הנתבעים להוכיח שכתבי האישום אוסרים עליו לכהן, או האם על נתניהו להוכיח שהחוק לא אוסר עליו להקים ממשלה? אליעד כהן טוען כי המצב המשפטי בישראל מותיר מקום לספק אם ניתן להוציא את נתניהו מראשות הממשלה על פי החוק, מה שמוביל לכך שנטל ההוכחה נמצא על אלו שמבקשים להוכיח שהוא לא יכול להקים ממשלה, במקום על אלו שתומכים בזכותו להקים ממשלה.

הכיצד נטל ההוכחה הוביל לניצחון של נתניהו?

בהרצאה מוסבר כי נתניהו הצליח להטיל את נטל ההוכחה על העותרים. כל עוד לא הוכח במאה אחוז כי הוא לא יכול להקים ממשלה, נותרה ברירת המחדל שתומכת בזכותו לעשות כן. זאת, למרות שיש ספקות בחוק לגבי מצבים כמו זה שבו הוא מכהן עם כתבי אישום. אליעד מציין כי נתניהו הצליח להניח את הדגש על חובת ההוכחה והוביל את השיח הציבורי והמשפטי לכיוון בו לא ניתן להפסיק את כהונתו ללא הוכחה חד משמעית לאיסור.

שימוש בטכניקות רטוריות, מניפולציה והקצנה

אליעד מדבר על השימוש בטכניקות רטוריות כמו הקצנה, בהן רעיונות או טענות מופרזות מוצגות בצורה קיצונית כדי להבהיר עד כמה הן עלולות להוביל לאבסורד. לדוגמה, אם נתניהו טוען "לא היה כלום כי אין כלום" ומציג את המצב כקיצוני, הרי שלדבריו, כל מי שמבקש להדיח אותו צריך להוכיח בבירור שהוא לא יכול להקים ממשלה, אחרת הוא זכאי להמשיך לכהן.

האם יש מקום לספקות משפטיים בעת הצגת טענות?

אליעד מציין שהספק המשפטי עצמו פותח פתח לכך שמי שטוען "אסור לו להקים ממשלה" נדרש להוכיח זאת באופן מוחלט. כלומר, השאלה המשפטית לא עוסקת אם נתניהו יכול להקים ממשלה אלא האם ניתן להוכיח מעבר לכל ספק שהוא לא יכול לעשות זאת. ברגע שאין הוכחה חד משמעית לאיסור, הכהונה וההקמה של הממשלה הופכות למותרות מבחינה משפטית.

מה היו יכולים העותרים לעשות אחרת?

אם העותרים היו פונים לבית המשפט בצורה שונה, לדברי אליעד, הם היו צריכים לקבע את ההנחה המוסרית והערכית שהנאשם בכתבי אישום לא יכול לכהן בתפקיד כה חשוב. במקום להוכיח על פי החוק שביבי לא יכול להקים ממשלה, הם היו צריכים לשאול את השופטים אם יראו כמתקבל על הדעת שראש ממשלה יהיה חשוד בעבירות פליליות, וכיצד הדבר משתלב עם ניהול מערכת חוקית מוסרית.

הקצנה ותיאור של אבסורד

אליעד מציע להשתמש בטכניקת ההקצנה כדי להפוך את רעיונותיו של נתניהו לאבסורדיים. כך, לדוגמה, אם נתניהו טוען כי "ראש ממשלה מחליפים רק בקלפי", אפשר להקצין את הטענה ולהמחיש עד כמה היא חסרת גבולות - אפילו אם מדובר באדם שהורשע ברצח. כך הופך הרעיון של "רק הקלפי" לבעייתי ברגע שהוא יוחל גם על מקרים קיצוניים.

סיכום: מה זה אומר על נטל ההוכחה?

בסופו של דבר, כל דיון משפטי, פוליטי או אישי נוגע לשאלה מי נושא בנטל ההוכחה. אליעד מדגיש כי בשאלות של ניהול המדינה וממשלתה, חוסר בהירות בחוק יכול להוביל לתוצאה משפטית שהיא לטובת הצד שמניח את הספק, ובמקרה זה, נתניהו. על כן, העותרים לא הצליחו לנצח במאבקם, מאחר שבפועל הם נדרשו להוכיח שהחוק אוסר על נתניהו להקים ממשלה, דבר שלא ניתן להוכיח באופן חד משמעי.

מהי נקודת הפתיחה וכיצד צומח הרעיון של נטל ההוכחה?

ישנה שאלה חשובה שעולה בכל ויכוח: מי בעצם אמור להוכיח את טענתו קודם? זה המכונה נטל הוכחה. לדוגמה, אדם הולך ברחוב ורואה מישהו מחזיק ארנק. האדם הראשון טוען: "הארנק הזה שייך לי!". השאלה היא, האם עליו להוכיח שהארנק באמת שלו, או שעל האדם השני להוכיח שהוא לא גנב אותו? באופן כללי, נהוג להניח שהארנק שייך למי שמחזיק אותו, ומי שטוען אחרת צריך להראות הוכחה לכך. אותו רעיון חל במצב הפוך: אם מישהו בא וטוען לאדם המחזיק בארנק, "הארנק אצלך שייך לי", אז אותו טוען צריך להוכיח שאכן הארנק שלו. העקרון הזה חוזר גם בסוגיות כמו דיוני משפט, ויכוח על קיום אלוהים או היעדרו, ועוד. תמיד עולה השאלה: על מי בדיוק מוטל להוכיח שהטענה שלו נכונה, ועל מי מוטל להפריך?

כיצד מתקשר נטל ההוכחה לדיון סביב ראש ממשלה וכתבי אישום?

בישראל, ישנה סיטואציה מורכבת עם בנימין נתניהו. הוא מכהן כראש ממשלה, אך יש נגדו כתבי אישום. חלק מהציבור והעותרים טוענים: "נתניהו, בגלל האישומים, לא יכול לכהן כראש ממשלה, ובטח לא יכול להקים ממשלה חדשה." מאידך, נתניהו מחזיק בטענה הפוכה: "על מי שאומר שאיני יכול לכהן להוכיח זאת במפורש. אם אין חוק ברור האוסר זאת במאה אחוז, אז אני יכול להמשיך להנהיג את הממשלה."

ישנו חוק ברור שקובע שראש ממשלה מכהן, שכבר נכנס לתפקידו, יכול להמשיך לכהן עד קבלת פסק דין סופי המרשיע אותו. אבל מה קורה אם יש סיטואציה ביניים, שבה האיש אמור להרכיב ממשלה חדשה, ועדיין לא הורשע? האם החוק באמת מתיר לו להקים ממשלה חדשה בזמן שיש נגדו כתבי אישום? החוק, כפי שהוא מנוסח, לא עונה במפורש על המקרה הייחודי הזה, ומשום כך נוצרת מחלוקת: האם נטל ההוכחה הוא על הטוענים ש"אי אפשר להקים ממשלה בראשותו", או שמא נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען ש"ניתן בהחלט להקים ממשלה כזו"?

שאלה: כיצד נוצרת ברירת מחדל וכיצד היא משפיעה?

תשובה: בדיון המשפטי הזה, מתברר שקובעים ברירת מחדל: אם לא יוכח באופן חד משמעי שראש ממשלה עם כתבי אישום לא יכול להקים ממשלה, הרי ההנחה היא שכן מותר לו. כלומר, אם לא הצלחת להוכיח שביבי אינו יכול לכהן, אז הוא נשאר בעמדה שמותר לו להמשיך ולכהן, ואפילו להקים קואליציה חדשה. במקום לשאול "האם החוק בהכרח מאפשר לו להקים ממשלה?", רוב הדיון הפך להיות "האם החוק בהכרח אוסר עליו להקים ממשלה?". כאשר הדיון מוגדר ככה, המשמעות היא שכל עוד אין הוכחה ברורה לאיסור, ממשיכים כאילו הדבר מותר. כך הופכת השאלה: "האם תוכלו להוכיח שאי אפשר להקים ממשלה עם נתניהו?", ובגלל שאין הוכחה חותכת לכך, התוצאה היא שממשיכים לאפשר לו את המהלך הפוליטי. במילים אחרות, העותרים שהגישו את העתירות נגד נתניהו מצאו עצמם בעמדת מגננה: עליהם להוכיח במאה אחוז שאסור לו לכהן, וזה קשה מאוד.

דוגמת הטריק הרטורי והכפפת היריב לנטל הוכחה

ישנה דוגמה להמחשת המניפולציה: נתניהו טוען "אני חף מפשע, לא היה כלום כי אין כלום, והעם הוא זה שמחליט". לכן, אומר הוא, אם לא ניתן להוכיח שאסור לי להקים ממשלה, הרי שמותר לי לעשות זאת. מישהו שמעוניין לסלק אותו מראשות הממשלה ייאלץ לעבוד קשה מאוד: גם לנבור בטקסט החוקי, גם להוכיח נקודתית שבנסיבות המיוחדות האלו באמת יש איסור, וגם להתגבר על עמדה ציבורית שטוענת: "רק הקלפי יכול להדיח ראש ממשלה". כך נקבעת ברירת המחדל: מי שטוען לאיסור נושא בנטל הוכחה, במקום שהמצב יהיה הפוך, כלומר, שמי שטוען "מותר לי" יצטרך להוכיח שזה חוקי.

שאלה: כיצד היו יכולים העותרים לשנות את המשוואה?

תשובה: לפי הטענה הארוכה שהוצגה, העותרים נגד נתניהו היו יכולים לנסות לקבע מחשבה הפוכה: ברירת המחדל היא ש"מי שנאשם בפלילים לא יכול להקים ממשלה". או "מי שלא מוסמך ב - 100 אחוז להיכנס לתפקיד מאחר שיש נגדו כתבי אישום, שיחכה עד שיתברר שהוא לחלוטין חף מפשע או יקבל זיכוי סופי". במצב כזה, מי שטוען שראש ממשלה כן יכול לכהן עם כתבי האישום אמור להוכיח בבירור שהחוק מתיר זאת. אלא שהעותרים לא בנו כראוי את גישתם, ולכן הם נתנו פתח להנחה ההפוכה: "נתניהו רשאי, כל עוד לא הוכח אחרת."

הקצנה והפיכת טיעונים לאבסורד כדי להבהיר עמדה

נתניהו השתמש בשיטה שנקראת לעיתים הקצנה: לוקחים רעיון קטן ומנפחים אותו כדי להמחיש עד כמה הוא יכול להיות מגוחך. לדוגמה, הוא אומר: "לא ייתכן שפקיד אחד (היועץ המשפטי לממשלה או כל תובע) יפיל ראש ממשלה שנבחר על ידי העם". בכך הוא מציג את המצב כקיצוני, כאילו מאשימים אותו על כלום, ומתעלם מהעובדה שהיו חקירות, תהליכי בדיקה וכתבי אישום מבוססים, ולא סתם תלונה בודדת. מי שרוצה לנטרל טיעון כזה יכול להשתמש בדיוק באותה שיטה של הקצנה: לדמיין מצב שבו אדם הורשע ברצח בבית משפט עליון, אך עדיין מתעקש לרוץ לראשות הממשלה בטענה שההרשעה היא "קנוניה" או "תפירת תיק". לפי "רק הקלפי יכול להחליף ראש ממשלה", אפשר לשאול: "אז גם למורשע ברצח מותר לרוץ, כי הוא טוען שהעם יכול להחליט אם לקבל את ההרשעה או לא?" ברגע שמקצינים את הטענה הזו, רואים את האבסורד: האם באמת כל אדם בכל מצב, אפילו עבריין מוכח, יכול לטעון שהעם יחליט אם הוא אשם או לא? כך מנסים להדגים שמוטב היה לבסס כלל הפוך, שבו אסור מראש לבן אדם הנאשם בפלילים - או קל וחומר מורשע - להיכנס לתפקיד הרם. אך בגלל חוסר השימוש בטכניקה זו בצורה נחושה, ברירת המחדל התהפכה והפכה לטובת נתניהו.

הטענה מול המפלגות הערביות והדוגמה של יזבק

יש עוד היבט מניפולטיבי: כשנתניהו תוקף ח"כ ערבי כמו יזבק וטוען שהיא "תומכת טרור" ושזוהי סכנה להקים ממשלה בתמיכה של מפלגות ערביות, אנשים עלולים לשכוח שאין כלל כתב אישום נגדה על עידוד טרור, ושלא הורשעה בדבר. לכאורה, אם נתניהו טוען לעצמו: "חף מפשע עד שהוכח אחרת", הרי שגם יזבק זכאית לאותו חזקת חפות. אבל שם נתניהו בוחר להחמיר ולהציג אותה כפסולה כבר מראש. זהו טיעון שנועד להראות את המידה הכפולה: הוא מבקש בעצמו הנחת חפות, אך לשלילתה של ח"כ יזבק הוא לא מעניק אותה הנחה. גם בנקודה זו, מי שהיה רוצה לתקוף את עמדתו, יכול היה להקצין את האבסורד ולהסביר: "מדוע זכות החפות לא עובדת באותה צורה לכל הצדדים?"

החיבור בין רצון העם, מצביעי הליכוד והדוגמה של הרוב המכריע

כמו כן, נתניהו מציג את עצמו כמי שרוב הציבור חפץ בו. לפי תפיסה זו, אם הרבה אנשים מצביעים לליכוד, פירוש הדבר שהם בהכרח מעוניינים בנתניהו ספציפית. אך ישנה טענה הפוכה: רוב מצביעי הליכוד לא בהכרח מצביעים רק מפני שהם בעד נתניהו כאדם, אלא מתוך הרגל, הזדהות ארוכת שנים עם הליכוד, או סיבות אחרות. כפי שנתניהו אמר על המפלגות הערביות: "20 אחוז מהציבור אולי הצביעו להם, אבל זה לא מעיד שהם באמת רוצים את הנציגים האלה." טענה זו יכולה לחזור כבומרנג גם ביחס לליכוד. אולי לא כולם באמת רוצים את נתניהו באופן אישי, אלא את התנועה בכללותה? אם כן, אי אפשר להשתמש בנתון של "קיבלתי הרבה קולות" כהוכחה לכך שהקהל באמת רוצה דוקא את בנימין נתניהו אישית כראש ממשלה.

דוגמה להעמקת ההקצנה: חשוד ברצח והריצה לראשות הממשלה

כדי להמחיש את האבסורד שבטענה "העם מחליט מעל הכל", יש דוגמה הממחישה מצב קיצוני: נניח שיש אדם שהואשם או אף הורשע ברצח, וטענתו היא שהכל עלילה ושהוא חף מפשע. אם הוא כריזמטי, בעל כישורים רטוריים גבוהים ותמיכה פוליטית אדירה, הוא יכול עדיין לעמוד לבחירה ולומר: "אני דורש מהעם להחליט אם אני אשם." לפי ההיגיון של "רק הקלפי יכול להדיח", גם כאן העם היה אמור להיות מעל החוק. אבל כאשר מקצינים את זה, הכל נראה לא הגיוני: מדוע להרשות לאדם שחשוד או מורשע ברצח לכהן? האם זה לא שומט את כל הרעיון של מערכת המשפט? דווקא עם הקצנה שכזו ניתן להמחיש כמה קל לערער את כללי המוסר והחוק, ולהציג את זה באופן משכנע יותר כלפי הציבור או השופטים, במקום להתמקד ישירות באותיות הקטנות של החוק שאינן חד - משמעיות במקרה של נתניהו.

מדוע העותרים נגד נתניהו הפסידו בקרב?

העותרים נכנסו לדיון המשפטי כמו שהוא, והתמקדו בהוכחת לשון החוק וטענו שהחוק אינו מאפשר. ברגע שהתחילו מהנחת מוצא שבה הם חייבים להראות שאכן "בהכרח אסור" למנות את נתניהו, בעצם שידרו לשופטים ולאזרחים שברירת המחדל היא שכן מותר, אם זה לא יוכח אחרת. גם השיח הציבורי, שבו נתניהו חוזר על המסר ש"ראש ממשלה מחליפים רק בקלפי" ו"יש כאן קנוניה" וכדומה, גרם לכולם לתפוס את הדיון ככזה שבו רק אם העותרים יביאו הוכחה חותכת במאה אחוז, הם ינצחו. ומשום שהסיטואציה בחוק מורכבת וספקות תמיד יישארו, לא באמת אפשר להוכיח במאה אחוז שעל פי החוק חל איסור ברור להקים ממשלה חדשה אם יש כתבי אישום. לכן ההליך נטה מראש לטובת נתניהו.

לו היו העותרים נוקטים בדרך אחרת, קודם כל היו מנסים לשכנע את השופטים ואת הציבור, במישור המוסרי והערכי, בכך שמי שנאשם בשלושה כתבי אישום לא יכול להיכנס מחדש לתפקיד. לא כי "החוק" בהכרח מזהיר מפני זה, אלא כי מבחינה בסיסית זה לא הגיוני ולא רצוי שאדם שנמצא תחת צל משפטי חמור יעמוד בראש המערכת. אחר כך היו יכולים לדרוש מהתומכים בנתניהו: "הוכיחו לנו בחוק שאכן חד משמעית מותר לו להקים ממשלה." כלומר, להטיל עליהם את נטל ההוכחה. אבל זה לא קרה. בפועל, הם הותירו את נטל ההוכחה על עצמם, ומכאן לטענות שלהם היה סיכוי קלוש להשיג את התוצאה הרצויה.

הרחבה לסוגיה: נטל ההוכחה בחיי היומיום וברגשות אישיים

ישנו הקשר כללי יותר של נטל ההוכחה, שאינו קשור בהכרח לנתניהו או לבתי משפט. האדם פעמים רבות חווה תחושות שליליות בסיטואציות שונות, ושואל את עצמו: "למה אני מרגיש רע?" או "מה עליי לעשות כדי להרגיש טוב?" אפשר לשאול: האם המוח שלך צריך להוכיח לך שאתה אכן צריך להרגיש רע, או שאתה צריך להוכיח למוח שאין סיבה להרגיש רע? כלומר, גם בנושא רגשי, הדיון על מי נושא בנטל ההוכחה רלוונטי. אם נניח שהמוח מחויב להוכיח לנו שיש כאן באמת מצב רע, אולי נגלה פתאום שהדבר לא לגמרי ודאי, וזו רק פרשנות. ואם נניח שהנטל עלינו להוכיח שהמצב איננו רע, ייתכן שנמצא את עצמנו מתקשים. הכל תלוי היכן מציבים את נקודת ההתחלה. כך זה עובד בכל דיון, ויכוח או מבחן הגיוני.

סיכום מורחב של העיקרון

1. נטל ההוכחה משמעותו: על מי חלה החובה להוכיח את טענתו?

2. בדוגמה של ארנק ברחוב - אם אדם מחזיק את הארנק, מי שטוען שזה בעצם שלו הוא שצריך להוכיח, ולא להפך.

3. בהקשר לנתניהו: הטוענים שאסור לו להקים ממשלה נדרשו להוכיח זאת במלוא העוצמה, כי ברירת המחדל הפכה להיות "אם לא הוכיחו שאסור, אז מותר".

4. יש דרכים רטוריות ופרשניות להטיל את הנטל על הצד השני, למשל להקצין את הרעיון שהעם לבדו מכריע הכל, ולהפוך זאת לאבסורד (כמו במקרה מורשע ברצח).

5. כך ניתן היה לטעון: "מי אומר שחייבים להניח מראש שנתניהו רשאי להקים ממשלה? אולי צריך להוכיח בבירור שהוא כן רשאי, ולא להפך?"

6. בפועל, השיח הציבורי והמשפטי נטה לטובת נתניהו, כי כולם, כולל האותרים, הסכימו למעשה שבספק - ההיתר בידו.

ובסופו של דבר, גם בבית המשפט, גם אצל העותרים וגם בתקשורת, כמעט ולא מערערים על ברירת המחדל הזו. לכן, לפי הטענה, נתניהו הצליח "לנצח" מבחינה משפטית וציבורית, כי ברגע שיש ספק ואין חוק חד משמעי, הוא מנצח בקלות בטענה שכדי להדיח אותו או לאסור עליו להקים ממשלה, צריך להוכיח ב - 100 אחוז שאכן זה אסור.

המבט הרחב: הקצנה, שכנוע ושימוש במניפולציות

רעיון ההקצנה עובד בכל תחום. אפשר לקחת כל כלל, לדוגמה "העם מחליט מעל הכל", ולהחיל אותו גם במקרים מחרידים, כמו פשעים חמורים, ולשאול למה לא נניח לעם להחליט גם שם, גם אם היתה הרשעה ברורה. על ידי כך מביאים את הציבור והשופטים לראות שהרעיון עלול להוביל לאבסורדים אם לא מציבים לו גבולות הגיוניים. נתניהו עשה זאת בכיוון ההפוך: הוא הציג מצב כאילו אדם אחד, פקיד אחד, יכול "לתפור תיק" ולהפיל ראש ממשלה מבלי שלעם יהיה מה לומר. בצורה זו הוא ביסס נרטיב של "או החוק בצורתו הקיצונית, או רצון העם" והשתמש בכך להיתרון שלו.

סיום וסיכום סופי

כך, בכל הדיונים האלו עולה השאלה הפשוטה - אך - מכריעה: על מי מוטל נטל ההוכחה? כאשר נכנסים לדיון משפטי או ציבורי, ההבנה של מי צריך להוכיח שהטענה שלו נכונה, משנה את כל התמונה. במקרה של בנימין נתניהו, העותרים היו עסוקים בלהראות שהחוק לא מתיר לו להקים ממשלה, בעוד הוא (והמצדדים בו) דרשו מהם להוכיח את זה במאה אחוז, וכך שמרו לעצמם יתרון עצום. כל עוד הדבר לא הוכח בהכרח, ברירת המחדל שלו נשארה בעינה. במובן זה, השאלה המעניינת היא אם אפשר היה להפוך את הכיוון ולחייב דווקא את הטוענים בעד נתניהו להוכיח חד משמעית שהחוק כן מתיר לו, ומתוך כך לעצור את המהלך. אך המציאות מלמדת שזה לא מה שקרה בפועל, וזו לדעת הטענה כאן הטעות המרכזית של מי שניסה למנוע ממנו להקים ממשלה.