וכאן אנתח חלקים ונקודות להתבוננות, בקרב הויכוח הראשון שהתרחש בין נשיא ארצות הברית ברק אובמה, לבין המועמד לנשיאות, מיט רומני. ואראה כיצד אפשר להעביר מסרים תת הכרתיים. ואנתח את חלק מהסיבות שבגללן מיט רומני נחשב למנצח של הדיבייט הראשון שלו מול ברק אובמה, בגלל צורת הניסוח הלקויה והשגויה של ברק אובמה. ואחשוף, את סודות חוסר השכנוע של ברק אובמה, ואת סודות חוסר ההשפעה של ברק אובמה. ואתן דוגמאות, כיצד ברק אובמה התנסח, וכיצד הוא היה אמור להתנסח. ואתן המון טכניקות איך לנצח בדיבייטינג ואיך לנצח בויכוחים ועוד...
ולפני שאתחיל לנתח את המסרים המילוליים של שני המועמדים, אתן נקודה להתבוננות על צורת ההתנהגות הויזואלית של המתמודדים. ואדבר על לחיצת הידיים של ברק אובמה ושל מיט רומני, שהתרחשה לפני וגם אחרי הויכוח שלהם.
ומי שיסתכל על לחיצת הידיים שלהם ויתבונן על המיקום שבו הם לחצו את הידיים שלהם, ביחס לבמה שעליה הם עמדו, יראה כי גם לפני שהם התחילו את הויכוח שלהם וגם אחרי שהם סיימו את הויכוח שלהם, בשני המקרים הם עמדו בצד שיותר קרוב למיט רומני מאשר לברק אובמה.
ז"א שאם ניקח את הבמה שעליה הם עמדו, ונחלק אותה לטריטוריה של ברק אובמה ולטריטוריה של מיט רומני, נראה כי לפני הויכוח שלהם, ברק אובמה הגיע באופן יחסי לתוך הטריטוריה של מיט רומני כדי ללחוץ לו את היד. כאשר לפני הויכוח, באופן יחסי ברק אובמה עדיין עמד באמצע הבמה.
אבל בסוף הויכוח שלהם, אחרי שהם סיימו להתווכח, שם ניתן לראות בבירור כי לחיצת היד של ברק אובמה מתבצעת ממש צמוד למקום שבו עומד מיט רומני. כאשר, בפועל נראה שזה קרה, בגלל שלמיט רומני, לקח עוד כמה שניות לסדר את הדפים שלו בעמדה שלו. וברק אובמה פשוט סיים יותר מהר להתארגן, ופשוט הלך לכיוון של מיט רומני, שזה בעצם גם הכיוון שבו הייתה אשתו של ברק אובמה.
אבל מי שיסתכל היטב יראה, כי ברמה הויזואלית זה נראה, שברק אובמה הלך ללחוץ יד למיט רומני, ולא שמיט רומני הלך ללחוץ יד לברק אובמה.
והרעיון הוא, שההיגיון אומר, שהחלש והאדם הפחות חשוב, הוא זה שהולך למקום של האדם היותר חשוב כדי ללחוץ לו את היד. ולמרות שזה נראה אולי שולי וכיו"ב, אבל המסר הויזואלי שמשתקף מכך שנשיא ארצות הברית המכהן, הולך ללחוץ יד ליריב שלו בתוך הטריטוריה של היריב שלו, זה סוג של כניעה.
וכן, כמובן שאפשר לומר שזה בכלל משדר סוג של עוצמה וכיו"ב, שכאילו ברק אובמה לא מפחד ממיט רומני וכיו"ב, אבל בסופו של דבר, ברמה הויזואלית, ברק אובמה היה צריך להמתין קצת יותר אחרי שהוא סיים את הנאום, והוא היה צריך ללכת בהליכה קצת יותר איטית, ולתת למיט רומני להגיע לאזור שלו, כדי שיראה כאילו מיט רומני בא ללחוץ לו את היד, ולא כמו שזה נראה כרגע.
ולמרות שאולי העניין הזה נראה כשולי וכקטן, אבל בתת המודע של הצופים בויכוח שלהם, הדבר הזה מעביר מסר משמעותי. וכמובן שההסבר הנ"ל נותן משמעות נוספת, לכך שלפני הויכוח שלהם, ברק אובמה עמד בערך באמצע הבמה כאשר הוא לחץ את היד למיט רומני, אבל אח"כ הוא הלך עד אליו, כדי ללחוץ לו את היד. וזה מסר ויזואלי משמעותי...
ועכשיו אתחיל בניתוח משפטים מתוך הויכוח של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, עם הטוען לכתר, מיט רומני.
ברק אובמה: "אבל כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות. ולכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים" (but we all know that we've still got a lot of work to do. And so the question here tonight is not where we've been, but where we're going.)
ומי שיתבונן יראה, כי נאמרו כאן שני משפטים. כאשר המשפט הראשון קובע עובדה שכולנו יודעים שיש לנו הרבה עבודה לעשות. והמשפט השני אומר, שבגלל זה עלינו להסיק מכך שעלינו לשאול שאלה כלשהי, כזו ולא אחרת.
ומי שיתבונן יראה, כי מצידו של ברק אובמה, הוא היה מעדיף שכולם יסכימו איתו על המשפט שאומר "כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות". וכאן בעצם יש להבהיר, כי בהקשר הזה, כאשר טענה כלשהי נאמרת בפני עצמה, היא הרבה יותר חלשה, מאשר כאשר היא נאמרת כחלק ממשפט אחר.
ז"א כאשר ברק אובמה אומר "כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות" ושם נקודה בסוף המשפט הזה, זה בעצם אוטומטית גורם לשומע לשאול את עצמו, האם אכן זאת האמת? האמת באמת יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות? והאם המילה לנו שכוללת בתוכה את ברק אובמה עצמו, האם היא אכן האמת, שלברק אובמה יש עוד הרבה עבודה לעשות למען ארה"ב, או שמא המשפט הזה הוא רק סוג של מניפולציה בלבד, שברק אובמה מנסה לעשות על השומעים שלו.
והרעיון הוא, שברק שאתה אומר טענה כלשהי, ושם אחרי סימן נקודה של סוף משפט, אוטומטית המוח של השומע שמתפקידו בודק את אמיתות מה שהוא שומע, אוטומטית הוא מטיל ספק במה שהוא שמע, שזה לא בהכרח רצוי כאן.
ולכן, ברק אובמה היה יכול לנסח את המשפט שלו בצורה יותר משכנעת, בצורה שבה המשפט הראשון שלו, היה בעצם החלק הראשון של המשפט הבא שלו. ז"א במקום לומר "אבל כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות. ולכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים", במקום זה היה עליו לומר "אבל
ומאחר ש
כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות נקודה
פסיק,
לכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים" סוף משפט.
שאז בצורת ניסוח שכזו, סימן השאלה של השומע נופל על הסוף של המשפט שאומר, שהשאלה שצריכה להישאל היא כזו ולא אחרת. וממילא השומע מקבל את המסר הסמוי, שהוא התחלת המשפט, בלי להטיל בו ספק.
ואסביר: כאשר המוח שומע משפט עם סימן נקודה בסופו, אוטומטית המוח לוקח את המסר המרכזי של המשפט, ומטיל בו ספק לבדוק האם הוא אמת או לא. ולכן, לא היה כדאי לשים סימן נקודה וסוף משפט אחרי המשפט הראשון, אלא היה כדאי לחבר אותו למשפט השני ולומר אותם כמשפט אחד, כדי שהספק ייפול על הסוף של המשפט השני, ולא על המשפט הראשון.
ועכשיו אנתח את המשפט שאומר "ולכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים", שגם הוא כמובן טעות של ניסוח. ולמה? כי אם אתה לא רוצה שישאלו אותך משהו, אז אל תזכיר אותו בעצמך. והיה נכון יותר לומר משפט כגון "ולכן, השאלה היחידה שכולנו צריכים לשאול כאן הלילה, היא להיכן אנחנו הולכים..." ואם הוא רוצה, הוא יכול להוסיף גם "ולא שום שאלה אחרת" וכיו"ב.
אבל בכל מקרה, לומר משפט שאומר "השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים", זאת כמובן טעות, שבה אתה מזכיר את נקודת התורפה שלך ואת מה שאתה לא רוצה שישאלו אותך. ואוטומטית, ברגע שאתה אומר למישהו, השאלה כאן היא לא X, אוטומטית המוח של השומע שואל את עצמו, אולי השאלה כאן היא דווקא X? ולמה הוא לא רוצה שנשאל על X?
ועוד אוסיף ואומר, שגם הניסוח של "השאלה כאן הלילה, היא", גם הוא חלש מידי. כי במקום לדבר על השאלה בגוף שלישי, היה אפשר לדבר בגוף ראשון של "ולכן, אנחנו שואלים כאן הלילה", כסוג של קביעת עובדה, ולא כדיבור על איזו שאלה בגוף שלישי שמסתובבת בחדר, ושאולי עוד מעט מישהו יכניס שאלה אחרת במקומה לחדר.
ברק אובמה: "למושל רומני יש פרספקטיבה שאומרת ש... [דעתו של מיט רומני]. לי, יש נקודת מבט אחרת. אני חושב ש... אני חושב ש... ועכשיו, זה באופן בלעדי הולך להיות לפי המצביעים - אתם - איזה דרך עלינו לקחת, האם אנחנו הולכים ל... [הדרך של מיט רומני] בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה, או שאנחנו נאמץ את הדרך... [הדרך של ברק אובמה]? ואני מצפה לויכוח על זה."
(Governor Romney has a perspective that says if we cut taxes, skewed towards the wealthy, and roll back regulations, that we'll be better off. I've got a different view.
I think we've got to invest in education and training. I think it's important for us to develop new sources of energy here in America, that we change our tax code to make sure that we're helping small businesses and companies that are investing here in the united states, that we take some of the money that we're saving as we wind down two wars to rebuild America and that we reduce our deficit in a balanced way that allows us to make these critical investments.
Now, it ultimately is going to be up to the voters -- to you -- which path we should take. Are we going to double on top-down economic policies that helped to get us into this mess or do we embrace a new economic patriotism that says America does best when the middle class does best? And I'm looking forward to having that debate.)
וכפי שכבר הסברתי כמה פעמים, כאשר אתה מתווכח עם מישהו, אז אם ברצונך לנצח אותו בויכוח כדי לקבל בתמורה לדוגמה את משרת נשיא ארצות הברית, במקרה כזה עליך להיות כמה שפחות רכרוכי ולגלות כמה שפחות חמלה ורצוי כמה שיותר אכזריות שנאה ותיעוב, כלפי הדעה של האדם השני שמולך. וכן, הניסוח כאן הוא אולי נשמע קיצוני, וצריך לדעת איך לגרום לשומעים שלך, לשנוא ולתעב את הדעות של האדם השני, בצורה מתוחכמת שתיראה כאילו אתה בכלל עדין איתו, וכאילו אתה הכי מנומס בעולם, ואעפ"כ לגרום להם לבוז לתעב ולשנוא את הדעה של האדם השני. זה כמובן, בהנחה שאתה באמת רוצה לנצח בויכוח, ולא רק להיראות כמו חיית מחמד שמחכה לרגע שבו יטרפו אותה.
ובכל מקרה הרעיון הוא, שבשעת ויכוח, אסור לך בשום פנים ואופן לגלות סבלנות / סובלנות / לתת לגיטימציה כלפי הדעה של האדם השני. וכמובן שכנ"ל צריך לדעת איך לעשות את זה בצורה מתוחכמת, שלא תיצור אפקט הפוך על השומעים. אבל בכל מקרה, אתן כאן דוגמאות להיכן ברק אובמה התנסח בצורה מתרפסת, שנותנת לגיטימציה לדעה של מיט רומני, והוא עצמו מעמיד את מיט רומני, כמועמד לגיטימי בעיניו להחליף אותו, גם אם הוא יסרב להודות שהוא עושה את זה.
והטעות הראשונה היא בניסוח שאומר "למושל רומני יש פרספקטיבה שאומרת ש". שבמשפט הזה בעצם ברק אובמה מראה, שהוא מתייחס לדעתו של מיט רומני, כאל פרספקטיבה, שהיא כמובן יכולה להיות לגיטימית, בדיוק כמו "נקודת המבט האחרת" של ברק אובמה עצמו.
וכמובן, שניסוח טוב יותר היה ברוח של "מיט רומני טועה וחושב ש... ואני לא רוצה שניכנס לבוץ שהטעות שלו כבר הכניסה אותנו בעבר. ואני אומר לכם ש...". או לדוגמה "למושל רומני יש מחשבה שגויה / טעות / דרך לא נכונה שאומרת ש..." וכיו"ב, צורות ניסוח שמראש ישללו את הלגיטימציה של הדברים של מיט רומני. ושבעצם במסר סמוי, גם ישדרו לשומעים, שמיט רומני הוא טועה והולך להכניס אותם לבוץ.
ואח"כ ברק אובמה אומר "לי, יש נקודת מבט אחרת", שזה כמובן ניסוח מאוד רכרוכי וניסוח מאוד כושל. שבעצם מגדיר את הדעה שלו עצמו, כנקודת מבט ולא כאמת מוחלטת. כי דעתך כנשיא ארצות הברית, לא אמורה להיות נקודת מבט מול פרספקטיבה. דעתך אמורה להיות אמת מוחלטת, מול טעות מוחלטת של היריב שלך. וכאשר אובמה אומר, "לי יש נקודת מבט אחרת", הוא בעצם מזלזל ומביע זלזול בדעתו שלו.
וגם המילה שאומר "לי יש נקודת מבט אחרת", שהמילה "לי", גם היא מחלישה את המשפט של ברק אובמה. כי היא בעצם משדרת, שנקודת הכוח של הטענה, נשענת על ברק אובמה. ובמקום זה הוא היה יכול לומר "לנו / לכל מי שמבין בכלכלה / למי שבאמת מבין בתחום". או כמובן להתנסח בצורה יותר חד משמעית שאומר "מיט רומני טועה וחושב ש... אבל האמת היא ש... / אבל המציאות היא ש..." וכיו"ב, כל ניסוח אחר, שיציג את הדעה של ברק אובמה, כדעה מחויבת וכאמת מוחלטת, ולא רק כדעה אפשרית וכנקודת מבט בלבד.
ואח"כ ממשיך אובמה לטעות ולומר "אני חושב ש... [טענה כלשהי] אני חושב ש... [טענה כלשהי] ", שזאת כמובן טעות של מתחילים. שבה אתה לוקח את הטענה שלך, ומציג אותה כסובייקטיבית בלבד, וכמחשבה אישית בלבד.
כאשר בפועל מה שצריך להיות זה, שבכל פעם שהוא מזכיר את הדעה של מיט רומני, הוא צריך לומר "מיט רומני בטעות חושב ש... אבל האמת היא ש...". דהיינו, להפוך את הדברים של רומני כטענה אישית מוטעית של רומני כאדם בודד, מול האמת המוחלטת, שאותה מייצג אובמה.
ועוד אוסיף, שברמה העקרונית, כאשר ברק אובמה מזכיר את הדברים של מיט רומני, בשום פנים ואופן אסור לו להראות שהוא מתייחס למיט רומני בצורה מכובדת. שזה אומר שבכל פעם שהוא מדבר על "המושל מיט רומני" או "המושל רומני" וכיו"ב, הוא בעצם מראה שהוא עצמו מכבד את רומני. והדבר המומלץ ביותר ברמה העקרונית כאסטרטגיה שאמורים להיצמד אליה כמה שיותר, הוא שלא להתייחס למיט רומני בצורה מכובדת, בשום שלב שהוא. וכמה שפחות פעמים להתייחס אליו בתור "מושל" וכיו"ב תארים מקבילים, שזה בעצם מזכיר את החשיבות של מיט רומני.
ובנוסף לזה, גם רצוי כמה שפחות פעמים להזכיר את השם של מיט רומני. ורצוי לדבר עליו בגוף שלישי, בלי להזכיר את השם שלו. דהיינו, "אני / אני ברק אובמה אומר לכם ש... והוא [בלי להזכיר את השם שלו], טועה ואומר לכם ש...". ולהשתדל להימנע כמה שיותר מלהזכיר את השם של מיט רומני.
כי לא מזכירים שם של אדם שנוא ומתועב שבא לך להקיא בכל פעם שאתה זוכר את השם שלו. ולא שאני אליעד כהן הכותב חושב שאחד מהם טוב יותר מהשני, אלא אני מדבר ברמה העקרונית, שאם ברצונך כדובר, לשתול בתת המודע של השומעים, שנאה נסתרת ובוז נסתר למיט רומני, עליך להשתדל כמה שפחות להזכיר את השם שלו. ועליך לא להזכיר את השם שלו על דל שפתיך, אא"כ אתה מוכרח לעשות זאת. וגם כאשר אתה עושה זאת, אם אתה מוכרח לעשות זאת, עליך להזכיר את השם שלו, לא בנימה מכובדת, אלא בנימה מזלזלת ובנימה של שנאה ובוז עד כמה שאפשר. ותת המודע של השומעים, שומע את הכל. ואם עושים את זה בצורה טובה ונכונה, בעצם אפשר להעביר מסרים סמויים לשומעים, בלי שהם מודעים לכך.
ואח"כ המשיך לטעות אובמה ואמר "ועכשיו, זה באופן בלעדי הולך להיות לפי המצביעים - אתם - איזה דרך עלינו לקחת, האם אנחנו הולכים ל... [הדרך של מיט רומני] בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה, או שאנחנו נאמץ את הדרך... [הדרך של ברק אובמה] ?"
כאשר כאן הוא שוב פעם הציג את הדברים בצורה שבה משתמע שהדעה של מיט רומני, היא שקולה לדעה שלו, ושהיא יכולה להיות אלטרנטיבה לבחירה של הבוחרים. וזה משום, שהוא הציג את שתי הדעות, כאלטרנטיבת בחירה של השומעים.
ואם אובמה היה יותר חכם, הוא היה אומר משהו בסגנון של "ועכשיו, אתם באופן בלעדי תחליטו שנלך בדרך שלי... ולא בדרך השגויה של רומני, בדרך שהכניסה אותנו לבוץ הזה שאני עוזר ואמשיך לעזור לנו לצאת ממנו".
או במילים אחרות, הטעות הנוספת של אובמה היא, שהוא הציג את הדברים בצורה שבה משתמע שכאילו באמת יש שאלה, באיזו דרך לבחור. ושכאילו בכלל הדבר נתון לדיון, באיזו דרך צריך ללכת ובאיזו דרך צריך לבחור.
ועוד טעות עשה אובמה בניסוח שלו שאומר "האם אנחנו הולכים ל... [הדרך של מיט רומני] בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה". והטעות שלו היא בכך שהוא השתמש במילה עדינה מידי, ביחס לדרך של מיט רומני, בניסוח שלו שאומר "בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה". וכמובן שהמילה "עזרה", נאמרת כאן בציניות. אבל אעפ"כ יש מקרים שבהם צריך לדבר בצורה ברורה וחד משמעית ולא בצורה צינית. ואסור לומר אפילו בצחוק, שהדרך של מיט רומני עזרה בצורה כלשהי. והיה עליו לומר "בדרך שגרמה לנו להיכנס לבוץ הזה" או "בדרך שגרמה לנו להיכנס לבוץ הזה, שאני עוזר לנו לצאת ממנו" וכיו"ב.
ועוד אחדד, שהמילה "עזרה", היא מילה רכה, שאומרת בעצם, שהסיבה שארה"ב בבוץ הזה, היא לא רק בגלל הדרך של מיט רומני, אלא גם בגלל עוד סיבות. וגם אם זה נכון או לא נכון, אסור לדבר בצורה רכה. והמילה "עזרה", בעצם מעבירה מסר שאומר, שלא רק הדרך של מיט רומני אשמה בכך, אלא גם שיש עוד גורמים. וזה כמובן סוג של לימוד זכות על הדרך של מיט רומני.
ולכן היה צריך לדבר בצורה חד משמעית, שמאשימה עד כמה שאפשר את הדרך של מיט רומני. ואם אפשר ברמה ההגיונית, לתת לה את הבלעדיות על כך שיש משבר כלכלי בארה"ב, הנה מה טוב. ובכל מקרה, לא להזכיר שיש עוד סיבות לכך שיש בעיות בכלכלה של ארה"ב, חוץ מהדרך של מיט רומני. כי הוא הנאשם היחיד בכך.
וטעות נוספת שעשה אובמה, היא בניסוח שלו שאומר "ואני מצפה לויכוח על זה.", שגם כאן היה צריך למצוא ניסוח אחר, שלא משדר מסר שאומר שאכן יש מה להתווכח על זה. כי על דברים ברורים, אין צורך להתווכח. והיה נכון לומר, ואני מצפה להראות לכם את הטעות של רומני, ולהראות לכם שרק הדרך שלי נכונה" וכיו"ב. אבל בכל מקרה לא להתנסח בצורה שגורמת לשומע לחשוב, שאכן יש על מה להתווכח כאן, כאילו שהדעה שלך מוטלת בספק מול דעתו של היריב שלך.
מיט רומני: "... והתשובה היא, כן, אנחנו יכולים לעזור, אבל זה הולך להיות מסלול שונה. לא זה שאנחנו עליו, ולא זה שהנשיא מתאר אותו כ... זה לא מה שאני הולך לעשות." (And the answer is, yes, we can help, but it's going to take a different path. Not the one we've been on, not the one the president describes as a top-down, cut taxes for the rich. That's not what I'm going to do.)
גם כאן יש ניסוח רכרוכי ועדין מידי, שבו רומני אומר "ולא זה שהנשיא מתאר אותו כ...". כאשר הוא היה צריך להוסיף חוסר לגיטימציה לדבריו של אובמה ולומר משהו בסגנון של "ולא זה שהנשיא טועה / בטעות / שוגה ו - מתאר אותו כ...".
דהיינו, בכל פעם שאתה מזכיר את דעתו של היריב שלך, תמיד תיתן תזכורת שהוא טועה ברמה האישית + שזאת טעות ברמה הרעיונית.
ואם אפשר לתת תזכורת של האשמה, זה עוד יותר טוב. ז"א במקום לומר "הוא טועה" יש לומר "הוא מטעה". כי טועה יכול להיות בטעות. אבל מטעה זה נשמע כאילו זה באופן מודע מתוך כוונת זדון וכיו"ב. ואם אפשר לומר ש"הוא מטעה אותך לחשוב ש...", דהיינו, להאשים את האדם השני בכוונת זדון, זה עוד יותר טוב.
מיט רומני "לתוכנית שלי יש חמישה חלקים בסיסיים..." (My plan has five basic parts.)...
גם זה כמובן ניסוח שגוי, שבו הוא מתייחס אל עצמו כאל תוכנית ברמה התוכנית ולא ברמת הביצוע. מה שהוא היה צריך לומר זה משהו בסגנון של "מה שאני אעשה זה...". דהיינו, לדבר על הרעיון שלו כעל פעולה בפועל, ולא רק כעל תוכנית בלבד ברמת הפוטנציאל בלבד.
מיט רומני: "עכשיו, אני מודאג מכך שהדרך שאנחנו עליה, לא הצליחה. לנשיא, יש נקודת מבט שדומה לנקודת המבט שהייתה לו... זאת לא התשובה הנכונה עבור אמריקה! אני אשחזר..." (Now, I'm concerned that the path that we're on has just been unsuccessful. The president has a view very similar to the view he had when he ran four years, that a bigger government, spending more, taxing more, regulating more -- if you will, trickle-down government -- would work.
That's not the right answer for America. I'll restore the vitality that gets America working again. Thank you.)
גם כאן יש צורת דיבור מתרפס ומנומסת מידי, שבה הוא מדבר בצורה עדינה על הדרך שבה ארה"ב הולכת כרגע, כעל דרך ש"לא הצליחה". במקום זה היה עליו לומר "נכשלה / הכניסה אותנו לבוץ האמיתי (בדומה לניסוח של אובמה) / גרמה למשבר שבו אנחנו נמצאים ולמה שעוד עלול לקרות לנו" וכיו"ב. כאשר הרעיון הוא, שעל דעתו של היריב שלך, אתה לא אמור לומר שהדרך שלו רק "לא הצליחה", אלא אתה אמור להיכנס בו בכל הכוח... עם כמה שיותר דימויים שיקטלו את דעתו.
וכך גם בניסוח הנוסף שלו "זאת לא התשובה הנכונה עבור אמריקה!", שגם זה ניסוח בעייתי ביותר. שבו הוא אומר בצורה עדינה, שזאת לא התשובה הנכונה. כאשר אם הוא היה באמת נחוש ובטוח בעצמו, הוא היה אומר, הדרך הזאת היא האסון של ארה"ב, והיא הטעות הגדולה ביותר שעשינו. ואני...". דהיינו, "לא התשובה הנכונה", זה דיבור חלש, שנותן לגיטימציה גם לדעתו של האדם השני.
אובמה: "OK. הרשה לי / תן לי לדבר באופן ספציפי על מה שאני חושב שאנחנו צריכים לעשות" (Well, let me talk specifically about what I think we need to do)
שוב פעם דיבור מתרפס בניסוחים של "מה אני שאני חושב" במקום מה שהיה עליו לומר "תן לי לדבר, על מה שאנחנו צריכים לעשות" בהשמטה של "אני חושב ש".
וגם דיבור מתרפס (מנומס) של "הרשה לי לדבר על...". שבמקום זה, כנשיא ארצות הברית, היה עליו לומר "OK, אני אדבר על מה שאנחנו צריכים לעשות", ולהשמיט את צורת הדיבור המנומס, שהיא שוב פעם מעידה על בקשת רשות דיבור, שבעצם מעידה על חולשה ועל חוסר כוח.
וכן, יש כאלו שאולי לא יסכימו עם מה שאני אליעד כהן כותב כאן, אבל בעקרון צריך לדעת את האמת, שבקשת רשות דיבור, מעידה על חולשה. כי נשיא ארצות הברית שרוצה לומר את האמת, כדי להציל את ארה"ב, לא צריך לבקש רשות דיבור ולהיות מנומס. כי בקרב על החיים ועל האמת, אתה לא אמור להיות מנומס. אא"כ אתה לא בטוח בעצמך, ואתה חושב שאולי אתה טועה ושאולי השני צודק... שאז אתה מדבר בצורת דיבור עדינה וכולי.
וגם אם אתה מוכרח לדבר בצורה עדינה, עדיין עליך להיות מודע לכך, שבצורת הדיבור העדינה שלך, אתה נותן לגיטימציה לצד השני. כי עם אויב, לא מדברים בצורה עדינה. ואם אתה לא חושב שהצד השני הוא אויב שלך ואם אתה לא מדבר איתו כאל אויב שלך, הרי שבעצם אתה משדר, שאתה נותן לו לגיטימציה כלשהי ושגם בעיניך, הוא לא כ"כ גרוע...
אובמה: "אז עכשיו אני רוצה ל... ואני רוצה ל..." (so now I want to hire another 100,000 new math and science teachers, and create 2 million more slots in our community colleges so that people can get trained for the jobs that are out there right now. And I want to make sure that we keep tuition low for our young people.)
שוב פעם טעות, שהוא מדבר על עצמו כעל אפשרי ולא כעל מחויב. אני רוצה פירושו, זה רק רצון אבל לא בטוח שזה יקרה. אני אעשה פירושו, מחויב שזה יקרה. שזה בעצם אומר, שבמקום לומר "אז עכשיו אני רוצה ל...", עליו לומר "אז עכשיו אני אעשה... אפעל... אשנה.." וכיו"ב, בלי התוספת של "אני רוצה". כי אני רוצה, פירושו ברמת הפוטנציאל וברמת האפשרות בלבד. אני אעשה, פירושו כעובדה קיימת.
אובמה: "כאשר זה מגיע לענייני קוד המס, המושל רומני ואני, שנינו מסכימים ש [רעיון כלשהו]... ואני רוצה... [לפעול בדרך כלשהי] " (When it comes to our tax code, Governor Romney and I both agree that our corporate tax rate is too high, so I want to lower it,)...
כאן יש לשים לב, שברגע שאתה אומר אני והיריב שלי מסכימים על משהו, בכך בעצם אתה גורמים לשומעים לחשוב, שהיריב שלך הוא לא כ"כ גרוע, כפי שאולי הם חשבו שהוא. וכאשר אתה אומר שאתה מסכים עם היריב שלך, אז או שאתה בעצם אומר בכך שאתה טיפש כמותו, או שבעצם אתה אומר שהוא חכם כמוך, לפחות בחלק מהדברים. ומאחר שכנראה אתה חושב שאתה חכם, אז כאשר אתה אומר מיוזמתך, שהיריב שלך ואתה מסכימים על משהו, הרי שבכך בעצם יש גם מסר סמוי, שהיריב שלך, הוא לא סתם טיפש, אלא גם הוא חכם. מה שבעצם גורם לשומע לחשוב, אולי בדבר השני שעליו אתה לא מסכים עם היריב שלך, אולי אתה טועה והיריב שלך צודק. והכל בגלל שאתה נותן קרדיט ליריב שלך בנקודת ההתחלה. ולכן, המומלץ ביותר הוא, כמה שפחות לדבר על מה שהיריב שלך חושב, ולא לתת לו שום קרדיט בשום צורה שהיא.
ואדרבה, אם אתה מזכיר עמדה כלשהי שגם היריב שלך מסכים איתה, הרי שכנראה שהיא עמדה מאוד הגיונית. ואדרבה, יותר הגיוני שלא תזכיר את היריב שלך כלל, ושתנסה ליצור רושם, כאילו רק אתה חושב כך. כך שממילא הוא יצא טיפש, בכך שהוא לא חושב כך. ואל תאמר בצורה ישירה שרק אתה חושב כך, כי אז אתה תצא טיפש, שאתה לא יודע שגם היריב חושב כך. אבל תנסה ליצור את הרושם, כאילו רק אתה חושב כך. ואז יווצר רושם בתת מודע של השומעים, שכאילו היריב שלך, לא מסכים על דבר שהוא ברור מאליו.
ואיך ליצור רושם כזה אצל השומעים? תשובה: על ידי זה שאתה לוקח משהו שרק אתה אומר אותו, ואתה בונה משפט שמשלב את הרעיון האישי שלך, עם הרעיון שמוסכם על כולם. ואז זה משתמע, כאילו גם הרעיון הכללי, כאילו גם הוא רק שלך.
ובכל מקרה, אף פעם אל תזכיר את עצמך ואת היריב שלך, באותו משפט כשני דברים שזהים זה לזה, במובן חיובי. כי לומר שאתה מסכים עם היריב שלך על משהו, זה בעצם אומר שגם אתה חושב, שהוא לא רק טועה, אלא גם צודק.
ובנוסף, כאשר אתה אומר אני והיריב שלי חושבים ש... הרי שבכך בעצם שמת את עצמך ואת היריב שלך, אחד ליד השני, ויצרת השוואה שלך איתו. ובכך, גם יצרת זילות של עצמך וגם העלית את הערך שלו אצל השומעים שלך.
ומי שעוד יתבונן יראה, שבמקום לומר "אני + רומני" אמר ברק אובמה "רומני + אני". ז"א שהוא הקדים את רומני לפני שהוא הזכיר את עצמו... שגם זו כמובן טעות...
אובמה: "אבל, אני גם מאמין שאנחנו צריכים..." (but I also believe that we've got to look at the energy sources of the future)
שוב פעם טעות, של ביטוי ספק עצמי, כאשר הוא משתמש בביטוי "אני מאמין ש...", ובכך הוא משדר שדבריו הם רק אמונה בלבד ולא אמת מוחלטת וברורה. ובמקום זה היה עליו לומר, "אבל אנחנו צריכים..." בצורה חד משמעית.
או בצורה יותר מניפולטיבית היה עליו לומר "אבל, האמת היא / הדבר הנכון הוא שאנחנו צריכים...". וכאשר הוא אומר האמת היא ש... / הדבר הנכון הוא ש... הרי שבכך הוא בעצם היה יכול להעביר מסר סמוי שאומר, שמה שהוא אומר זאת האמת / הדבר הנכון, ומה שמיט רומני אומר, זה שרק וטעות.
אובמה: "וזה המקום שבו יש הבדל [ביני לבין רומני]. כי התכנית הכלכלית המרכזית של המושל רומני קוראת ל... [רעיון כלשהו]. אני חושב שזאת אחד מהשאלות המרכזיות של הקמפיין הזה." (And this is where there's a difference, because Governor Romney's central economic plan calls for a $5 trillion tax cut -- on top of the extension of the bush tax cuts -- that's another trillion dollars -- and $2 trillion in additional military spending that the military hasn't asked for. That's $8 trillion. How we pay for that, reduce the deficit, and make the investments that we need to make, without dumping those costs onto middle-class Americans, I think is one of the central questions of this campaign.)
וכאן הוא שוב פעם טועה, בכך שהוא מתייחס בצורה מכובדת לקמפיין של רומני. והוא מכנה את הקמפיין של רומני, תוכנית כלכלית, במקום לכנות אותה בכינוי של "אסון כלכלי" או ה"תוכנית להרס הכלכלה" או "התוכנית שתהרוס לנו את הכלכלה" וכיו"ב. כאשר הרעיון הוא, לא לתת כבוד ולא לתת לגיטימציה לדעתו של היריב שלך.
כל שכן לא לעשות את הטעות שעשה אח"כ אובמה, כשהוא אמר אני חושב ש... (כאשר אתה הנשיא, אתה לא חושב ש... אלא אתה אומר ש... כי אתה צודק תמיד) שזאת אחת מהשאלות המרכזיות של הקמפיין. שבכך הוא משדר, שהוא עצמו חושב שיש כאן שאלה. כי אם אתה חושב שאתה צודק, אז אין כאן שאלה. והיה עליו לומר, "וזה אחד הדברים שיתבררו לכם בקמפיין הזה (שרומני אסון ושאני הפתרון) ". אבל בכל מקרה לא להתייחס לדבריו שלו עצמו, כאופציה אפשרית שנתונה לדיון.
אובמה: "והסיבה לכך היא, משום שאני מאמין שאנחנו עושים את הטוב ביותר, כאשר..." (And the reason is, because I believe that we do best when the middle class is doing well.)
שוב פעם טעות של שימוש במילה מאמין, שבעצם לוקחת את הנאמר, והופכת אותו לאמונה בלבד, במקום כעובדה וכאמת.
אובמה: "ועכשיו, זה לא הניתוח (אנליזה) שלי. זה הניתוח של כלכלנים שחקרו את הנושא..." (Now, that's not my analysis. That's the analysis of economists who have looked at this).
שוב פעם טעות מטופשת, שהוא מקטין את עצמו. כאשר הוא אומר, זה לא ניתוח שלי, אלא של... בכך בעצם הוא מקטין את הערך של חוות דעתו. ובמקום זה הוא היה יכול לחזק את הערך של דעתו, אם הוא היה מנסח זאת בניסוח כגון "והניתוח שלי, מסכימים עליו גדולי הכלכלנים בעולם. שגם הם מבינים ש...".
דהיינו, במקום להקטין את דעתו, ולהגדיל את דעתם של אחרים. ועוד בצורה מטופשת שאומרת "כלכלנים שחקרו את הנושא", שמשתמע מכך שהוא לא כלכלן ושהוא לא חקר את הנושא, במקום זה היה עליו להשתמש בהם, כהגדלת הערך העצמי שלו. ולניתוח שלי, מסכימים עליו כלכלנים שגם הם חקרו את הנושא הזה לעומקו... ובכך הוא מגדיל אותם, ומגדיל גם את עצמו. וכאשר הוא היה אומר "שגם הם חקרו", בכך הוא שותל מחשבה שאומרת, שאם הכלכלנים חקרו את הנושא לעומק, כנראה שגם הוא חקר את הנושא לעומק...
ברק אובמה (בסוף הנאום שלו): "ואם תצביעו עבורי, אז אני מבטיח שאני אלחם..." (and if you'll vote for me, then I promise I'll fight just as hard in a second term.)
כמה משפט סיום מטופש ולא משכנע, יכול להיות משפט הסיום הזה. שאומר "אם תצביעו עבורי, אז...", שבו הוא משאיר אצל השומעים טעם רע בפה, שבו הם זוכרים שהוא עצמו לא בטוח שאכן כדאי שיצביעו עבורו...
וכך התנהל לו הויכוח האיכותי וה"משכנע" של שני המתמודדים לנשיאות ארצות הברית, ברק אובמה ומיט רומני... כאשר כל אחד מהצדדים, שוגה וטועה בכל אחת מהטעויות שהסברתי לעיל. וזאת בגלל שהם לא באמת מודעים ולא באמת מבינים איך המוח של השומעים עובד... ולכן הם פועלים בצורה די אקראית ומבולבלת, שחושפת את החולשות שלהם, ושל ברק אובמה עוד יותר.
ז"א שגם כאשר הם מדברים בצורה נכונה ומשכנעת, זה סוג של יד המקרה ומזל שיש להם. כי הם לא באמת מבינים את חוקי השכנוע שהסברתי לעיל. כי מי שמבין את החוקים האלו באמת, אז ברגע שהוא באמת רוצה לשכנע מישהו במשהו, הוא לא יטעה אפילו פעם אחת בצורת הדיבור שלו, אלא הוא ידבר תמיד בצורה שקולה ומחושבת, שיודעת למדוד ולאמוד את כל המילים שיוצאות בשטף הדיבור.
ואם המועמדים לנשיאות ארצות הברית, היו מבינים איך באמת עובד המוח האנושי של עצמם ושל השומעים אותם, אז הם היו נשמעים באמת הרבה יותר משכנעים... כפי מה שהיה אמור להיות...
והמטרה שלי היא, להראות כיצד מילים שנראות אולי קטנות וצורות ביטוי שנראות אולי חסרות משמעות, כיצד הן משפיעות על תת המודע של השומעים. והדיבור בעיקר של ברק אובמה, שידר המון פחד, המון חולשה, יותר מידי הסכמה והערכה וכבוד ונתינת לגיטימציה לדעתו של רומני...
ובסיכומו של דבר סודות השכנוע וההשפעה של אובמה, לא תמיד מוצלחים במיוחד. ואם ברק אובמה היה לומד ומבין את הרעיונות הנ"ל לעומקם, גם יכולות השכנוע של ברק אובמה, היו משתפרות. כי בסופו של דבר, כאשר אתה רגיל לקרוא נאומים מהכתב / טלפרומפטר, אז ברגע שלוקחים לך את הטלפרומפטר, אז גם יכולות השכנוע וההשפעה של ברק אובמה, גם הן נעלמו להן מברק אובמה. ואם הוא היה לומד ומבין את חוקי השכנוע האמיתיים, ממילא היו לו אינסטינקטים של שכנוע... והוא היה מצליח לשכנע הרבה יותר אנשים, שהוא ראוי גם להמשיך להיות נשיא ארצות הברית...
ולפני שאתחיל לנתח את המסרים המילוליים של שני המועמדים, אתן נקודה להתבוננות על צורת ההתנהגות הויזואלית של המתמודדים. ואדבר על לחיצת הידיים של ברק אובמה ושל מיט רומני, שהתרחשה לפני וגם אחרי הויכוח שלהם.
ומי שיסתכל על לחיצת הידיים שלהם ויתבונן על המיקום שבו הם לחצו את הידיים שלהם, ביחס לבמה שעליה הם עמדו, יראה כי גם לפני שהם התחילו את הויכוח שלהם וגם אחרי שהם סיימו את הויכוח שלהם, בשני המקרים הם עמדו בצד שיותר קרוב למיט רומני מאשר לברק אובמה.
ז"א שאם ניקח את הבמה שעליה הם עמדו, ונחלק אותה לטריטוריה של ברק אובמה ולטריטוריה של מיט רומני, נראה כי לפני הויכוח שלהם, ברק אובמה הגיע באופן יחסי לתוך הטריטוריה של מיט רומני כדי ללחוץ לו את היד. כאשר לפני הויכוח, באופן יחסי ברק אובמה עדיין עמד באמצע הבמה.
אבל בסוף הויכוח שלהם, אחרי שהם סיימו להתווכח, שם ניתן לראות בבירור כי לחיצת היד של ברק אובמה מתבצעת ממש צמוד למקום שבו עומד מיט רומני. כאשר, בפועל נראה שזה קרה, בגלל שלמיט רומני, לקח עוד כמה שניות לסדר את הדפים שלו בעמדה שלו. וברק אובמה פשוט סיים יותר מהר להתארגן, ופשוט הלך לכיוון של מיט רומני, שזה בעצם גם הכיוון שבו הייתה אשתו של ברק אובמה.
אבל מי שיסתכל היטב יראה, כי ברמה הויזואלית זה נראה, שברק אובמה הלך ללחוץ יד למיט רומני, ולא שמיט רומני הלך ללחוץ יד לברק אובמה.
והרעיון הוא, שההיגיון אומר, שהחלש והאדם הפחות חשוב, הוא זה שהולך למקום של האדם היותר חשוב כדי ללחוץ לו את היד. ולמרות שזה נראה אולי שולי וכיו"ב, אבל המסר הויזואלי שמשתקף מכך שנשיא ארצות הברית המכהן, הולך ללחוץ יד ליריב שלו בתוך הטריטוריה של היריב שלו, זה סוג של כניעה.
וכן, כמובן שאפשר לומר שזה בכלל משדר סוג של עוצמה וכיו"ב, שכאילו ברק אובמה לא מפחד ממיט רומני וכיו"ב, אבל בסופו של דבר, ברמה הויזואלית, ברק אובמה היה צריך להמתין קצת יותר אחרי שהוא סיים את הנאום, והוא היה צריך ללכת בהליכה קצת יותר איטית, ולתת למיט רומני להגיע לאזור שלו, כדי שיראה כאילו מיט רומני בא ללחוץ לו את היד, ולא כמו שזה נראה כרגע.
ולמרות שאולי העניין הזה נראה כשולי וכקטן, אבל בתת המודע של הצופים בויכוח שלהם, הדבר הזה מעביר מסר משמעותי. וכמובן שההסבר הנ"ל נותן משמעות נוספת, לכך שלפני הויכוח שלהם, ברק אובמה עמד בערך באמצע הבמה כאשר הוא לחץ את היד למיט רומני, אבל אח"כ הוא הלך עד אליו, כדי ללחוץ לו את היד. וזה מסר ויזואלי משמעותי...
ועכשיו אתחיל בניתוח משפטים מתוך הויכוח של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, עם הטוען לכתר, מיט רומני.
ברק אובמה: "אבל כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות. ולכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים" (but we all know that we've still got a lot of work to do. And so the question here tonight is not where we've been, but where we're going.)
ומי שיתבונן יראה, כי נאמרו כאן שני משפטים. כאשר המשפט הראשון קובע עובדה שכולנו יודעים שיש לנו הרבה עבודה לעשות. והמשפט השני אומר, שבגלל זה עלינו להסיק מכך שעלינו לשאול שאלה כלשהי, כזו ולא אחרת.
ומי שיתבונן יראה, כי מצידו של ברק אובמה, הוא היה מעדיף שכולם יסכימו איתו על המשפט שאומר "כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות". וכאן בעצם יש להבהיר, כי בהקשר הזה, כאשר טענה כלשהי נאמרת בפני עצמה, היא הרבה יותר חלשה, מאשר כאשר היא נאמרת כחלק ממשפט אחר.
ז"א כאשר ברק אובמה אומר "כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות" ושם נקודה בסוף המשפט הזה, זה בעצם אוטומטית גורם לשומע לשאול את עצמו, האם אכן זאת האמת? האמת באמת יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות? והאם המילה לנו שכוללת בתוכה את ברק אובמה עצמו, האם היא אכן האמת, שלברק אובמה יש עוד הרבה עבודה לעשות למען ארה"ב, או שמא המשפט הזה הוא רק סוג של מניפולציה בלבד, שברק אובמה מנסה לעשות על השומעים שלו.
והרעיון הוא, שברק שאתה אומר טענה כלשהי, ושם אחרי סימן נקודה של סוף משפט, אוטומטית המוח של השומע שמתפקידו בודק את אמיתות מה שהוא שומע, אוטומטית הוא מטיל ספק במה שהוא שמע, שזה לא בהכרח רצוי כאן.
ולכן, ברק אובמה היה יכול לנסח את המשפט שלו בצורה יותר משכנעת, בצורה שבה המשפט הראשון שלו, היה בעצם החלק הראשון של המשפט הבא שלו. ז"א במקום לומר "אבל כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות. ולכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים", במקום זה היה עליו לומר "אבל
ומאחר ש
כולנו יודעים שעדיין יש לנו הרבה עבודה לעשות נקודה
פסיק,
לכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים" סוף משפט.
שאז בצורת ניסוח שכזו, סימן השאלה של השומע נופל על הסוף של המשפט שאומר, שהשאלה שצריכה להישאל היא כזו ולא אחרת. וממילא השומע מקבל את המסר הסמוי, שהוא התחלת המשפט, בלי להטיל בו ספק.
ואסביר: כאשר המוח שומע משפט עם סימן נקודה בסופו, אוטומטית המוח לוקח את המסר המרכזי של המשפט, ומטיל בו ספק לבדוק האם הוא אמת או לא. ולכן, לא היה כדאי לשים סימן נקודה וסוף משפט אחרי המשפט הראשון, אלא היה כדאי לחבר אותו למשפט השני ולומר אותם כמשפט אחד, כדי שהספק ייפול על הסוף של המשפט השני, ולא על המשפט הראשון.
ועכשיו אנתח את המשפט שאומר "ולכן השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים", שגם הוא כמובן טעות של ניסוח. ולמה? כי אם אתה לא רוצה שישאלו אותך משהו, אז אל תזכיר אותו בעצמך. והיה נכון יותר לומר משפט כגון "ולכן, השאלה היחידה שכולנו צריכים לשאול כאן הלילה, היא להיכן אנחנו הולכים..." ואם הוא רוצה, הוא יכול להוסיף גם "ולא שום שאלה אחרת" וכיו"ב.
אבל בכל מקרה, לומר משפט שאומר "השאלה כאן הלילה, היא לא איפה היינו, אלא להיכן אנחנו הולכים", זאת כמובן טעות, שבה אתה מזכיר את נקודת התורפה שלך ואת מה שאתה לא רוצה שישאלו אותך. ואוטומטית, ברגע שאתה אומר למישהו, השאלה כאן היא לא X, אוטומטית המוח של השומע שואל את עצמו, אולי השאלה כאן היא דווקא X? ולמה הוא לא רוצה שנשאל על X?
ועוד אוסיף ואומר, שגם הניסוח של "השאלה כאן הלילה, היא", גם הוא חלש מידי. כי במקום לדבר על השאלה בגוף שלישי, היה אפשר לדבר בגוף ראשון של "ולכן, אנחנו שואלים כאן הלילה", כסוג של קביעת עובדה, ולא כדיבור על איזו שאלה בגוף שלישי שמסתובבת בחדר, ושאולי עוד מעט מישהו יכניס שאלה אחרת במקומה לחדר.
ברק אובמה: "למושל רומני יש פרספקטיבה שאומרת ש... [דעתו של מיט רומני]. לי, יש נקודת מבט אחרת. אני חושב ש... אני חושב ש... ועכשיו, זה באופן בלעדי הולך להיות לפי המצביעים - אתם - איזה דרך עלינו לקחת, האם אנחנו הולכים ל... [הדרך של מיט רומני] בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה, או שאנחנו נאמץ את הדרך... [הדרך של ברק אובמה]? ואני מצפה לויכוח על זה."
(Governor Romney has a perspective that says if we cut taxes, skewed towards the wealthy, and roll back regulations, that we'll be better off. I've got a different view.
I think we've got to invest in education and training. I think it's important for us to develop new sources of energy here in America, that we change our tax code to make sure that we're helping small businesses and companies that are investing here in the united states, that we take some of the money that we're saving as we wind down two wars to rebuild America and that we reduce our deficit in a balanced way that allows us to make these critical investments.
Now, it ultimately is going to be up to the voters -- to you -- which path we should take. Are we going to double on top-down economic policies that helped to get us into this mess or do we embrace a new economic patriotism that says America does best when the middle class does best? And I'm looking forward to having that debate.)
וכפי שכבר הסברתי כמה פעמים, כאשר אתה מתווכח עם מישהו, אז אם ברצונך לנצח אותו בויכוח כדי לקבל בתמורה לדוגמה את משרת נשיא ארצות הברית, במקרה כזה עליך להיות כמה שפחות רכרוכי ולגלות כמה שפחות חמלה ורצוי כמה שיותר אכזריות שנאה ותיעוב, כלפי הדעה של האדם השני שמולך. וכן, הניסוח כאן הוא אולי נשמע קיצוני, וצריך לדעת איך לגרום לשומעים שלך, לשנוא ולתעב את הדעות של האדם השני, בצורה מתוחכמת שתיראה כאילו אתה בכלל עדין איתו, וכאילו אתה הכי מנומס בעולם, ואעפ"כ לגרום להם לבוז לתעב ולשנוא את הדעה של האדם השני. זה כמובן, בהנחה שאתה באמת רוצה לנצח בויכוח, ולא רק להיראות כמו חיית מחמד שמחכה לרגע שבו יטרפו אותה.
ובכל מקרה הרעיון הוא, שבשעת ויכוח, אסור לך בשום פנים ואופן לגלות סבלנות / סובלנות / לתת לגיטימציה כלפי הדעה של האדם השני. וכמובן שכנ"ל צריך לדעת איך לעשות את זה בצורה מתוחכמת, שלא תיצור אפקט הפוך על השומעים. אבל בכל מקרה, אתן כאן דוגמאות להיכן ברק אובמה התנסח בצורה מתרפסת, שנותנת לגיטימציה לדעה של מיט רומני, והוא עצמו מעמיד את מיט רומני, כמועמד לגיטימי בעיניו להחליף אותו, גם אם הוא יסרב להודות שהוא עושה את זה.
והטעות הראשונה היא בניסוח שאומר "למושל רומני יש פרספקטיבה שאומרת ש". שבמשפט הזה בעצם ברק אובמה מראה, שהוא מתייחס לדעתו של מיט רומני, כאל פרספקטיבה, שהיא כמובן יכולה להיות לגיטימית, בדיוק כמו "נקודת המבט האחרת" של ברק אובמה עצמו.
וכמובן, שניסוח טוב יותר היה ברוח של "מיט רומני טועה וחושב ש... ואני לא רוצה שניכנס לבוץ שהטעות שלו כבר הכניסה אותנו בעבר. ואני אומר לכם ש...". או לדוגמה "למושל רומני יש מחשבה שגויה / טעות / דרך לא נכונה שאומרת ש..." וכיו"ב, צורות ניסוח שמראש ישללו את הלגיטימציה של הדברים של מיט רומני. ושבעצם במסר סמוי, גם ישדרו לשומעים, שמיט רומני הוא טועה והולך להכניס אותם לבוץ.
ואח"כ ברק אובמה אומר "לי, יש נקודת מבט אחרת", שזה כמובן ניסוח מאוד רכרוכי וניסוח מאוד כושל. שבעצם מגדיר את הדעה שלו עצמו, כנקודת מבט ולא כאמת מוחלטת. כי דעתך כנשיא ארצות הברית, לא אמורה להיות נקודת מבט מול פרספקטיבה. דעתך אמורה להיות אמת מוחלטת, מול טעות מוחלטת של היריב שלך. וכאשר אובמה אומר, "לי יש נקודת מבט אחרת", הוא בעצם מזלזל ומביע זלזול בדעתו שלו.
וגם המילה שאומר "לי יש נקודת מבט אחרת", שהמילה "לי", גם היא מחלישה את המשפט של ברק אובמה. כי היא בעצם משדרת, שנקודת הכוח של הטענה, נשענת על ברק אובמה. ובמקום זה הוא היה יכול לומר "לנו / לכל מי שמבין בכלכלה / למי שבאמת מבין בתחום". או כמובן להתנסח בצורה יותר חד משמעית שאומר "מיט רומני טועה וחושב ש... אבל האמת היא ש... / אבל המציאות היא ש..." וכיו"ב, כל ניסוח אחר, שיציג את הדעה של ברק אובמה, כדעה מחויבת וכאמת מוחלטת, ולא רק כדעה אפשרית וכנקודת מבט בלבד.
ואח"כ ממשיך אובמה לטעות ולומר "אני חושב ש... [טענה כלשהי] אני חושב ש... [טענה כלשהי] ", שזאת כמובן טעות של מתחילים. שבה אתה לוקח את הטענה שלך, ומציג אותה כסובייקטיבית בלבד, וכמחשבה אישית בלבד.
כאשר בפועל מה שצריך להיות זה, שבכל פעם שהוא מזכיר את הדעה של מיט רומני, הוא צריך לומר "מיט רומני בטעות חושב ש... אבל האמת היא ש...". דהיינו, להפוך את הדברים של רומני כטענה אישית מוטעית של רומני כאדם בודד, מול האמת המוחלטת, שאותה מייצג אובמה.
ועוד אוסיף, שברמה העקרונית, כאשר ברק אובמה מזכיר את הדברים של מיט רומני, בשום פנים ואופן אסור לו להראות שהוא מתייחס למיט רומני בצורה מכובדת. שזה אומר שבכל פעם שהוא מדבר על "המושל מיט רומני" או "המושל רומני" וכיו"ב, הוא בעצם מראה שהוא עצמו מכבד את רומני. והדבר המומלץ ביותר ברמה העקרונית כאסטרטגיה שאמורים להיצמד אליה כמה שיותר, הוא שלא להתייחס למיט רומני בצורה מכובדת, בשום שלב שהוא. וכמה שפחות פעמים להתייחס אליו בתור "מושל" וכיו"ב תארים מקבילים, שזה בעצם מזכיר את החשיבות של מיט רומני.
ובנוסף לזה, גם רצוי כמה שפחות פעמים להזכיר את השם של מיט רומני. ורצוי לדבר עליו בגוף שלישי, בלי להזכיר את השם שלו. דהיינו, "אני / אני ברק אובמה אומר לכם ש... והוא [בלי להזכיר את השם שלו], טועה ואומר לכם ש...". ולהשתדל להימנע כמה שיותר מלהזכיר את השם של מיט רומני.
כי לא מזכירים שם של אדם שנוא ומתועב שבא לך להקיא בכל פעם שאתה זוכר את השם שלו. ולא שאני אליעד כהן הכותב חושב שאחד מהם טוב יותר מהשני, אלא אני מדבר ברמה העקרונית, שאם ברצונך כדובר, לשתול בתת המודע של השומעים, שנאה נסתרת ובוז נסתר למיט רומני, עליך להשתדל כמה שפחות להזכיר את השם שלו. ועליך לא להזכיר את השם שלו על דל שפתיך, אא"כ אתה מוכרח לעשות זאת. וגם כאשר אתה עושה זאת, אם אתה מוכרח לעשות זאת, עליך להזכיר את השם שלו, לא בנימה מכובדת, אלא בנימה מזלזלת ובנימה של שנאה ובוז עד כמה שאפשר. ותת המודע של השומעים, שומע את הכל. ואם עושים את זה בצורה טובה ונכונה, בעצם אפשר להעביר מסרים סמויים לשומעים, בלי שהם מודעים לכך.
ואח"כ המשיך לטעות אובמה ואמר "ועכשיו, זה באופן בלעדי הולך להיות לפי המצביעים - אתם - איזה דרך עלינו לקחת, האם אנחנו הולכים ל... [הדרך של מיט רומני] בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה, או שאנחנו נאמץ את הדרך... [הדרך של ברק אובמה] ?"
כאשר כאן הוא שוב פעם הציג את הדברים בצורה שבה משתמע שהדעה של מיט רומני, היא שקולה לדעה שלו, ושהיא יכולה להיות אלטרנטיבה לבחירה של הבוחרים. וזה משום, שהוא הציג את שתי הדעות, כאלטרנטיבת בחירה של השומעים.
ואם אובמה היה יותר חכם, הוא היה אומר משהו בסגנון של "ועכשיו, אתם באופן בלעדי תחליטו שנלך בדרך שלי... ולא בדרך השגויה של רומני, בדרך שהכניסה אותנו לבוץ הזה שאני עוזר ואמשיך לעזור לנו לצאת ממנו".
או במילים אחרות, הטעות הנוספת של אובמה היא, שהוא הציג את הדברים בצורה שבה משתמע שכאילו באמת יש שאלה, באיזו דרך לבחור. ושכאילו בכלל הדבר נתון לדיון, באיזו דרך צריך ללכת ובאיזו דרך צריך לבחור.
ועוד טעות עשה אובמה בניסוח שלו שאומר "האם אנחנו הולכים ל... [הדרך של מיט רומני] בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה". והטעות שלו היא בכך שהוא השתמש במילה עדינה מידי, ביחס לדרך של מיט רומני, בניסוח שלו שאומר "בדרך שעזרה להכניס אותנו לבוץ הזה". וכמובן שהמילה "עזרה", נאמרת כאן בציניות. אבל אעפ"כ יש מקרים שבהם צריך לדבר בצורה ברורה וחד משמעית ולא בצורה צינית. ואסור לומר אפילו בצחוק, שהדרך של מיט רומני עזרה בצורה כלשהי. והיה עליו לומר "בדרך שגרמה לנו להיכנס לבוץ הזה" או "בדרך שגרמה לנו להיכנס לבוץ הזה, שאני עוזר לנו לצאת ממנו" וכיו"ב.
ועוד אחדד, שהמילה "עזרה", היא מילה רכה, שאומרת בעצם, שהסיבה שארה"ב בבוץ הזה, היא לא רק בגלל הדרך של מיט רומני, אלא גם בגלל עוד סיבות. וגם אם זה נכון או לא נכון, אסור לדבר בצורה רכה. והמילה "עזרה", בעצם מעבירה מסר שאומר, שלא רק הדרך של מיט רומני אשמה בכך, אלא גם שיש עוד גורמים. וזה כמובן סוג של לימוד זכות על הדרך של מיט רומני.
ולכן היה צריך לדבר בצורה חד משמעית, שמאשימה עד כמה שאפשר את הדרך של מיט רומני. ואם אפשר ברמה ההגיונית, לתת לה את הבלעדיות על כך שיש משבר כלכלי בארה"ב, הנה מה טוב. ובכל מקרה, לא להזכיר שיש עוד סיבות לכך שיש בעיות בכלכלה של ארה"ב, חוץ מהדרך של מיט רומני. כי הוא הנאשם היחיד בכך.
וטעות נוספת שעשה אובמה, היא בניסוח שלו שאומר "ואני מצפה לויכוח על זה.", שגם כאן היה צריך למצוא ניסוח אחר, שלא משדר מסר שאומר שאכן יש מה להתווכח על זה. כי על דברים ברורים, אין צורך להתווכח. והיה נכון לומר, ואני מצפה להראות לכם את הטעות של רומני, ולהראות לכם שרק הדרך שלי נכונה" וכיו"ב. אבל בכל מקרה לא להתנסח בצורה שגורמת לשומע לחשוב, שאכן יש על מה להתווכח כאן, כאילו שהדעה שלך מוטלת בספק מול דעתו של היריב שלך.
מיט רומני: "... והתשובה היא, כן, אנחנו יכולים לעזור, אבל זה הולך להיות מסלול שונה. לא זה שאנחנו עליו, ולא זה שהנשיא מתאר אותו כ... זה לא מה שאני הולך לעשות." (And the answer is, yes, we can help, but it's going to take a different path. Not the one we've been on, not the one the president describes as a top-down, cut taxes for the rich. That's not what I'm going to do.)
גם כאן יש ניסוח רכרוכי ועדין מידי, שבו רומני אומר "ולא זה שהנשיא מתאר אותו כ...". כאשר הוא היה צריך להוסיף חוסר לגיטימציה לדבריו של אובמה ולומר משהו בסגנון של "ולא זה שהנשיא טועה / בטעות / שוגה ו - מתאר אותו כ...".
דהיינו, בכל פעם שאתה מזכיר את דעתו של היריב שלך, תמיד תיתן תזכורת שהוא טועה ברמה האישית + שזאת טעות ברמה הרעיונית.
ואם אפשר לתת תזכורת של האשמה, זה עוד יותר טוב. ז"א במקום לומר "הוא טועה" יש לומר "הוא מטעה". כי טועה יכול להיות בטעות. אבל מטעה זה נשמע כאילו זה באופן מודע מתוך כוונת זדון וכיו"ב. ואם אפשר לומר ש"הוא מטעה אותך לחשוב ש...", דהיינו, להאשים את האדם השני בכוונת זדון, זה עוד יותר טוב.
מיט רומני "לתוכנית שלי יש חמישה חלקים בסיסיים..." (My plan has five basic parts.)...
גם זה כמובן ניסוח שגוי, שבו הוא מתייחס אל עצמו כאל תוכנית ברמה התוכנית ולא ברמת הביצוע. מה שהוא היה צריך לומר זה משהו בסגנון של "מה שאני אעשה זה...". דהיינו, לדבר על הרעיון שלו כעל פעולה בפועל, ולא רק כעל תוכנית בלבד ברמת הפוטנציאל בלבד.
מיט רומני: "עכשיו, אני מודאג מכך שהדרך שאנחנו עליה, לא הצליחה. לנשיא, יש נקודת מבט שדומה לנקודת המבט שהייתה לו... זאת לא התשובה הנכונה עבור אמריקה! אני אשחזר..." (Now, I'm concerned that the path that we're on has just been unsuccessful. The president has a view very similar to the view he had when he ran four years, that a bigger government, spending more, taxing more, regulating more -- if you will, trickle-down government -- would work.
That's not the right answer for America. I'll restore the vitality that gets America working again. Thank you.)
גם כאן יש צורת דיבור מתרפס ומנומסת מידי, שבה הוא מדבר בצורה עדינה על הדרך שבה ארה"ב הולכת כרגע, כעל דרך ש"לא הצליחה". במקום זה היה עליו לומר "נכשלה / הכניסה אותנו לבוץ האמיתי (בדומה לניסוח של אובמה) / גרמה למשבר שבו אנחנו נמצאים ולמה שעוד עלול לקרות לנו" וכיו"ב. כאשר הרעיון הוא, שעל דעתו של היריב שלך, אתה לא אמור לומר שהדרך שלו רק "לא הצליחה", אלא אתה אמור להיכנס בו בכל הכוח... עם כמה שיותר דימויים שיקטלו את דעתו.
וכך גם בניסוח הנוסף שלו "זאת לא התשובה הנכונה עבור אמריקה!", שגם זה ניסוח בעייתי ביותר. שבו הוא אומר בצורה עדינה, שזאת לא התשובה הנכונה. כאשר אם הוא היה באמת נחוש ובטוח בעצמו, הוא היה אומר, הדרך הזאת היא האסון של ארה"ב, והיא הטעות הגדולה ביותר שעשינו. ואני...". דהיינו, "לא התשובה הנכונה", זה דיבור חלש, שנותן לגיטימציה גם לדעתו של האדם השני.
אובמה: "OK. הרשה לי / תן לי לדבר באופן ספציפי על מה שאני חושב שאנחנו צריכים לעשות" (Well, let me talk specifically about what I think we need to do)
שוב פעם דיבור מתרפס בניסוחים של "מה אני שאני חושב" במקום מה שהיה עליו לומר "תן לי לדבר, על מה שאנחנו צריכים לעשות" בהשמטה של "אני חושב ש".
וגם דיבור מתרפס (מנומס) של "הרשה לי לדבר על...". שבמקום זה, כנשיא ארצות הברית, היה עליו לומר "OK, אני אדבר על מה שאנחנו צריכים לעשות", ולהשמיט את צורת הדיבור המנומס, שהיא שוב פעם מעידה על בקשת רשות דיבור, שבעצם מעידה על חולשה ועל חוסר כוח.
וכן, יש כאלו שאולי לא יסכימו עם מה שאני אליעד כהן כותב כאן, אבל בעקרון צריך לדעת את האמת, שבקשת רשות דיבור, מעידה על חולשה. כי נשיא ארצות הברית שרוצה לומר את האמת, כדי להציל את ארה"ב, לא צריך לבקש רשות דיבור ולהיות מנומס. כי בקרב על החיים ועל האמת, אתה לא אמור להיות מנומס. אא"כ אתה לא בטוח בעצמך, ואתה חושב שאולי אתה טועה ושאולי השני צודק... שאז אתה מדבר בצורת דיבור עדינה וכולי.
וגם אם אתה מוכרח לדבר בצורה עדינה, עדיין עליך להיות מודע לכך, שבצורת הדיבור העדינה שלך, אתה נותן לגיטימציה לצד השני. כי עם אויב, לא מדברים בצורה עדינה. ואם אתה לא חושב שהצד השני הוא אויב שלך ואם אתה לא מדבר איתו כאל אויב שלך, הרי שבעצם אתה משדר, שאתה נותן לו לגיטימציה כלשהי ושגם בעיניך, הוא לא כ"כ גרוע...
אובמה: "אז עכשיו אני רוצה ל... ואני רוצה ל..." (so now I want to hire another 100,000 new math and science teachers, and create 2 million more slots in our community colleges so that people can get trained for the jobs that are out there right now. And I want to make sure that we keep tuition low for our young people.)
שוב פעם טעות, שהוא מדבר על עצמו כעל אפשרי ולא כעל מחויב. אני רוצה פירושו, זה רק רצון אבל לא בטוח שזה יקרה. אני אעשה פירושו, מחויב שזה יקרה. שזה בעצם אומר, שבמקום לומר "אז עכשיו אני רוצה ל...", עליו לומר "אז עכשיו אני אעשה... אפעל... אשנה.." וכיו"ב, בלי התוספת של "אני רוצה". כי אני רוצה, פירושו ברמת הפוטנציאל וברמת האפשרות בלבד. אני אעשה, פירושו כעובדה קיימת.
אובמה: "כאשר זה מגיע לענייני קוד המס, המושל רומני ואני, שנינו מסכימים ש [רעיון כלשהו]... ואני רוצה... [לפעול בדרך כלשהי] " (When it comes to our tax code, Governor Romney and I both agree that our corporate tax rate is too high, so I want to lower it,)...
כאן יש לשים לב, שברגע שאתה אומר אני והיריב שלי מסכימים על משהו, בכך בעצם אתה גורמים לשומעים לחשוב, שהיריב שלך הוא לא כ"כ גרוע, כפי שאולי הם חשבו שהוא. וכאשר אתה אומר שאתה מסכים עם היריב שלך, אז או שאתה בעצם אומר בכך שאתה טיפש כמותו, או שבעצם אתה אומר שהוא חכם כמוך, לפחות בחלק מהדברים. ומאחר שכנראה אתה חושב שאתה חכם, אז כאשר אתה אומר מיוזמתך, שהיריב שלך ואתה מסכימים על משהו, הרי שבכך בעצם יש גם מסר סמוי, שהיריב שלך, הוא לא סתם טיפש, אלא גם הוא חכם. מה שבעצם גורם לשומע לחשוב, אולי בדבר השני שעליו אתה לא מסכים עם היריב שלך, אולי אתה טועה והיריב שלך צודק. והכל בגלל שאתה נותן קרדיט ליריב שלך בנקודת ההתחלה. ולכן, המומלץ ביותר הוא, כמה שפחות לדבר על מה שהיריב שלך חושב, ולא לתת לו שום קרדיט בשום צורה שהיא.
ואדרבה, אם אתה מזכיר עמדה כלשהי שגם היריב שלך מסכים איתה, הרי שכנראה שהיא עמדה מאוד הגיונית. ואדרבה, יותר הגיוני שלא תזכיר את היריב שלך כלל, ושתנסה ליצור רושם, כאילו רק אתה חושב כך. כך שממילא הוא יצא טיפש, בכך שהוא לא חושב כך. ואל תאמר בצורה ישירה שרק אתה חושב כך, כי אז אתה תצא טיפש, שאתה לא יודע שגם היריב חושב כך. אבל תנסה ליצור את הרושם, כאילו רק אתה חושב כך. ואז יווצר רושם בתת מודע של השומעים, שכאילו היריב שלך, לא מסכים על דבר שהוא ברור מאליו.
ואיך ליצור רושם כזה אצל השומעים? תשובה: על ידי זה שאתה לוקח משהו שרק אתה אומר אותו, ואתה בונה משפט שמשלב את הרעיון האישי שלך, עם הרעיון שמוסכם על כולם. ואז זה משתמע, כאילו גם הרעיון הכללי, כאילו גם הוא רק שלך.
ובכל מקרה, אף פעם אל תזכיר את עצמך ואת היריב שלך, באותו משפט כשני דברים שזהים זה לזה, במובן חיובי. כי לומר שאתה מסכים עם היריב שלך על משהו, זה בעצם אומר שגם אתה חושב, שהוא לא רק טועה, אלא גם צודק.
ובנוסף, כאשר אתה אומר אני והיריב שלי חושבים ש... הרי שבכך בעצם שמת את עצמך ואת היריב שלך, אחד ליד השני, ויצרת השוואה שלך איתו. ובכך, גם יצרת זילות של עצמך וגם העלית את הערך שלו אצל השומעים שלך.
ומי שעוד יתבונן יראה, שבמקום לומר "אני + רומני" אמר ברק אובמה "רומני + אני". ז"א שהוא הקדים את רומני לפני שהוא הזכיר את עצמו... שגם זו כמובן טעות...
אובמה: "אבל, אני גם מאמין שאנחנו צריכים..." (but I also believe that we've got to look at the energy sources of the future)
שוב פעם טעות, של ביטוי ספק עצמי, כאשר הוא משתמש בביטוי "אני מאמין ש...", ובכך הוא משדר שדבריו הם רק אמונה בלבד ולא אמת מוחלטת וברורה. ובמקום זה היה עליו לומר, "אבל אנחנו צריכים..." בצורה חד משמעית.
או בצורה יותר מניפולטיבית היה עליו לומר "אבל, האמת היא / הדבר הנכון הוא שאנחנו צריכים...". וכאשר הוא אומר האמת היא ש... / הדבר הנכון הוא ש... הרי שבכך הוא בעצם היה יכול להעביר מסר סמוי שאומר, שמה שהוא אומר זאת האמת / הדבר הנכון, ומה שמיט רומני אומר, זה שרק וטעות.
אובמה: "וזה המקום שבו יש הבדל [ביני לבין רומני]. כי התכנית הכלכלית המרכזית של המושל רומני קוראת ל... [רעיון כלשהו]. אני חושב שזאת אחד מהשאלות המרכזיות של הקמפיין הזה." (And this is where there's a difference, because Governor Romney's central economic plan calls for a $5 trillion tax cut -- on top of the extension of the bush tax cuts -- that's another trillion dollars -- and $2 trillion in additional military spending that the military hasn't asked for. That's $8 trillion. How we pay for that, reduce the deficit, and make the investments that we need to make, without dumping those costs onto middle-class Americans, I think is one of the central questions of this campaign.)
וכאן הוא שוב פעם טועה, בכך שהוא מתייחס בצורה מכובדת לקמפיין של רומני. והוא מכנה את הקמפיין של רומני, תוכנית כלכלית, במקום לכנות אותה בכינוי של "אסון כלכלי" או ה"תוכנית להרס הכלכלה" או "התוכנית שתהרוס לנו את הכלכלה" וכיו"ב. כאשר הרעיון הוא, לא לתת כבוד ולא לתת לגיטימציה לדעתו של היריב שלך.
כל שכן לא לעשות את הטעות שעשה אח"כ אובמה, כשהוא אמר אני חושב ש... (כאשר אתה הנשיא, אתה לא חושב ש... אלא אתה אומר ש... כי אתה צודק תמיד) שזאת אחת מהשאלות המרכזיות של הקמפיין. שבכך הוא משדר, שהוא עצמו חושב שיש כאן שאלה. כי אם אתה חושב שאתה צודק, אז אין כאן שאלה. והיה עליו לומר, "וזה אחד הדברים שיתבררו לכם בקמפיין הזה (שרומני אסון ושאני הפתרון) ". אבל בכל מקרה לא להתייחס לדבריו שלו עצמו, כאופציה אפשרית שנתונה לדיון.
אובמה: "והסיבה לכך היא, משום שאני מאמין שאנחנו עושים את הטוב ביותר, כאשר..." (And the reason is, because I believe that we do best when the middle class is doing well.)
שוב פעם טעות של שימוש במילה מאמין, שבעצם לוקחת את הנאמר, והופכת אותו לאמונה בלבד, במקום כעובדה וכאמת.
אובמה: "ועכשיו, זה לא הניתוח (אנליזה) שלי. זה הניתוח של כלכלנים שחקרו את הנושא..." (Now, that's not my analysis. That's the analysis of economists who have looked at this).
שוב פעם טעות מטופשת, שהוא מקטין את עצמו. כאשר הוא אומר, זה לא ניתוח שלי, אלא של... בכך בעצם הוא מקטין את הערך של חוות דעתו. ובמקום זה הוא היה יכול לחזק את הערך של דעתו, אם הוא היה מנסח זאת בניסוח כגון "והניתוח שלי, מסכימים עליו גדולי הכלכלנים בעולם. שגם הם מבינים ש...".
דהיינו, במקום להקטין את דעתו, ולהגדיל את דעתם של אחרים. ועוד בצורה מטופשת שאומרת "כלכלנים שחקרו את הנושא", שמשתמע מכך שהוא לא כלכלן ושהוא לא חקר את הנושא, במקום זה היה עליו להשתמש בהם, כהגדלת הערך העצמי שלו. ולניתוח שלי, מסכימים עליו כלכלנים שגם הם חקרו את הנושא הזה לעומקו... ובכך הוא מגדיל אותם, ומגדיל גם את עצמו. וכאשר הוא היה אומר "שגם הם חקרו", בכך הוא שותל מחשבה שאומרת, שאם הכלכלנים חקרו את הנושא לעומק, כנראה שגם הוא חקר את הנושא לעומק...
ברק אובמה (בסוף הנאום שלו): "ואם תצביעו עבורי, אז אני מבטיח שאני אלחם..." (and if you'll vote for me, then I promise I'll fight just as hard in a second term.)
כמה משפט סיום מטופש ולא משכנע, יכול להיות משפט הסיום הזה. שאומר "אם תצביעו עבורי, אז...", שבו הוא משאיר אצל השומעים טעם רע בפה, שבו הם זוכרים שהוא עצמו לא בטוח שאכן כדאי שיצביעו עבורו...
וכך התנהל לו הויכוח האיכותי וה"משכנע" של שני המתמודדים לנשיאות ארצות הברית, ברק אובמה ומיט רומני... כאשר כל אחד מהצדדים, שוגה וטועה בכל אחת מהטעויות שהסברתי לעיל. וזאת בגלל שהם לא באמת מודעים ולא באמת מבינים איך המוח של השומעים עובד... ולכן הם פועלים בצורה די אקראית ומבולבלת, שחושפת את החולשות שלהם, ושל ברק אובמה עוד יותר.
ז"א שגם כאשר הם מדברים בצורה נכונה ומשכנעת, זה סוג של יד המקרה ומזל שיש להם. כי הם לא באמת מבינים את חוקי השכנוע שהסברתי לעיל. כי מי שמבין את החוקים האלו באמת, אז ברגע שהוא באמת רוצה לשכנע מישהו במשהו, הוא לא יטעה אפילו פעם אחת בצורת הדיבור שלו, אלא הוא ידבר תמיד בצורה שקולה ומחושבת, שיודעת למדוד ולאמוד את כל המילים שיוצאות בשטף הדיבור.
ואם המועמדים לנשיאות ארצות הברית, היו מבינים איך באמת עובד המוח האנושי של עצמם ושל השומעים אותם, אז הם היו נשמעים באמת הרבה יותר משכנעים... כפי מה שהיה אמור להיות...
והמטרה שלי היא, להראות כיצד מילים שנראות אולי קטנות וצורות ביטוי שנראות אולי חסרות משמעות, כיצד הן משפיעות על תת המודע של השומעים. והדיבור בעיקר של ברק אובמה, שידר המון פחד, המון חולשה, יותר מידי הסכמה והערכה וכבוד ונתינת לגיטימציה לדעתו של רומני...
ובסיכומו של דבר סודות השכנוע וההשפעה של אובמה, לא תמיד מוצלחים במיוחד. ואם ברק אובמה היה לומד ומבין את הרעיונות הנ"ל לעומקם, גם יכולות השכנוע של ברק אובמה, היו משתפרות. כי בסופו של דבר, כאשר אתה רגיל לקרוא נאומים מהכתב / טלפרומפטר, אז ברגע שלוקחים לך את הטלפרומפטר, אז גם יכולות השכנוע וההשפעה של ברק אובמה, גם הן נעלמו להן מברק אובמה. ואם הוא היה לומד ומבין את חוקי השכנוע האמיתיים, ממילא היו לו אינסטינקטים של שכנוע... והוא היה מצליח לשכנע הרבה יותר אנשים, שהוא ראוי גם להמשיך להיות נשיא ארצות הברית...
050-3331-331